הפרשה
השש
עשרה
כוללת
שלשים
וששה
פסוקים
,
והם
אלו:
(בכתב
היד
מוצגים
כאן
הפסוקים
א
-
לו)
הפרשה
כולה
מדברת
על
לשון
החכמה
,
ר"ל:
כאילו
החכמה
מדברת
,
ולכן
הנגלה
והנסתר
בה
ענין
אחד.
והכוונה
בה
הוא
,
שכבר
ידעת
שההויות
המורכבות
הם
ארבעה
מינים:
הראשון
-
הדומם
,
והוא
שאין
בו
כח
צמיחה
כאילנות
,
ולא
כח
התנועה
כבעלי
חיים
,
ולא
שום
כח
מוסף
על
היסודות
,
רק
התערבם
והתמזגם
בעצם
ההוא
עד
שהפסיד
כל
אחד
מהם
צורתו
ושבו
עצם
אחד.
והשני
הוא
הצומח
,
והוא
מוסף
על
הדומם
בכח
הצמיחה
,
והיא
צורתם
העצמית
מעמדת
עצמיותם
ומוציאה
לאור
הוויתם
,
וממנו
יתפשטו
כחות
גופיות:
הזן
והמגדל
והמוליד
בדומה.
והשלישי
המרגיש
,
והוא
מוסף
על
הצמיחה
בכח
ההֶרְגש
והתנועה
,
והיא
צורת
הבעל
חי
העצמית
,
וממנה
יתפשטו
כחות
חמשת
החושים
אשר
בהם
כח
ההֶרגש
,
ויש
להם
הרגש
חיצון
ופנימי;
והחיצון
יקרא
'הֶרְגש'
סתם
,
והפנימי
יקרא
'הכח
המדמה'.
וממנו
הכח
המתעורר
להרחיק
הדבר
המזיקו
ולכוון
אל
הנאות
לו
,
ובכלל
-
בחירת
דבר
או
התרחק
ממנו;
ומשם
יפרד
ענין
האהבה
והשנאה
והכעס
והרצון
והרחמנות
והאכזריות
והרבה
מאלו
המקרים
הנפשיים.
הרביעי
הוא
הכח
השכלי
,
וכבר
ביארנו
(מש'
ו
בדרך
הנסתר)
שבשכל
האנושי
יפרד
למעשי
ולעיוני
,
ושהמעשי
הוא
מפעולת
הנפש
המרגשת
ומחלק
המדמה
והמתעורר
שבה
,
אבל
זכרוהו
בשכל
האנושי
לפי
שאינו
על
זה
הדרך
בשאר
בעלי
חיים;
ומצד
שהאדם
משתתף
עם
הבהמות
בטבע
הנפש
המרגשת
ומדותיה
,
והוא
הטבע
,
ויש
לו
יתרון
עליהם
בשכל
,
ראוי
לו
להשליט
השכל
על
הטבע.
והוא
המשל
הנשוא
באמרו
"עיר
קטנה
ואנשים
בה
מעט
ובא
אליה
מלך
גדול
וסבב
אותה
ובנה
עליה
מצודים
גדולים
ומצא
בה
איש
מסכן
וחכם
ומלט
הוא
את
העיר
בחכמתו"
(קה'
ט
,
יד
-
טו)
,
ודרשו
רבותינו
ז"ל
(ראה
נדרים
לב
,
ב):
"עיר
קטנה"
זה
הגוף
,
"מלך
גדול"
הוא
יצר
הרע;
ואמר
"ובא
אליה"
-
כאילו
בא
אליה
ממקום
אחר
,
מצד
שלא
היתה
הכוונה
להיותו
בעיר;
וקראו
"גדול"
-
לרוב
התגברותו
וריבוי
סיעתו
בכחות
הגוף;
ו"בנה
עליה
מצודים"
-
רוצה
לומר:
מגדלים
חזקים
,
עד
שמשך
לרוב
תקפו
טבע
כל
בני
העיר
אליו.
ועם
זה
הודיע
,
שהילד
המסכן
ימלט
העיר
בחכמתו
,
אם
ימאן
לתתו
לעבור
בגבולו
(ע"פ
במ'
כ
,
כא);
והוא
אמרו
"אם
רוח
המושל
יעלה
עליך
מקומך
אל
תנח
כי
מרפא
יניח
חטאים
גדולים"
(קה'
י
,
ד)
-
כלומר:
אם
יתגבר
המושל
,
והוא
המלך
הנזכר
,
לא
תניח
מקומך
מהשתדל
בתיקון;
"כי
מרפא"
,
והוא
השתדלות
התיקון
בהקמת
המסכן
והמשלתו
,
יהיה
סבה
להנחת
חטאים
גדולים.
או
פירושו
,
שאם
תֵרָאה
התגברותו
בך
לפי
הטבע
המונח
בך
בעיקר
יצירתך
,
אל
תמנע
מהשתדל
בהכנעתו
בהקמת
הילד
המסכן
,
הוא
השכל.
ולאלו
העניינים
,
אחר
שדיבר
החכם
בטכסיס
הזונה
ובחלק
אמריה
ואיך
יפותה
לב
הכסיל
אליה
,
אם
מצד
טבעו
המונח
בו
,
אם
לרוב
פתויה
,
שכל
זה
נכלל
בתגבורת
המלך
הזקן
ותוקף
השתדלותו
-
הודיעו
דרך
השתדלותו
ברפואה
,
הן
אם
כבר
נפל
ברשתה
הן
אם
יירא
לפי
טבעו
מָלכוֹ
עליו
בחמה
,
והוא
שיגביר
שכלו
ויכניע
הקמים
עליו
,
ידבר
עמים
תחתיו
(ע"פ
תה'
מז
,
ה)
בחריצות
השכל
ובנעימות
דבריו
גם
כן
,
והנה
נגידי
אמרי
שפר
אשר
לשכל
-
כנגד
שפתי
חלקות
אשר
לחומר
,
ויבחן
המשכיל
דבר
מי
יקום
(ע"פ
יר'
מד
,
כח).
ועל
זה
נשא
משלו
,
כאלו
השכל
יכריז
ויודיע
שהבחירה
ביד
האדם
להשמר
מכל
רע
,
ויודיע
ויפרסם
מעלתו
,
לזרז
השומעים
לאהבו
ולדבקה
בו
(ע"פ
דב'
יא
,
כב);
שרי
ליה
לאינש
לאודועי
נפשיה
באתרא
דלא
ידעין
יתיה
(ראה
נדרים
סב
,
א).
ומעתה
אין
צורך
,
רק
לבאר
פשוטי
המקראות
,
ונשא
על
זה
משלו
ואמר:
הלא
חכמה
תקרא
,
ותבונה
תתן
קולה
-
כלומר:
לבני
אדם
שישמעו
דבריה
וילכו
אחר
עצתה.
בראש
מרומים
עלי
דרך
בית
נתיבות
נצבה
-
פירוש:
בראש
המקומות
הגבוהים
,
כדי
להשמיע
דבריה
לכל
הנצבים
תחתיה.
בית
נתיבות
-
רוצה
לומר:
מקום
פרשת
דרכים
שרוב
שבילי
העיר
פתוחים
לו
,
כדי
שישמעו
קולה
כל
הולכי
העיר.
ואמר:
ליד
שערים
לפי
קרת
מבוא
פתחים
תרונה.
יד
האמור
הנה
-
פירושו:
ציר
הדלת
,
מלשון
"שתי
ידות
לקרש
האחד"
(שמ'
כו
,
יז).
וענין
לפי
קרת
-
פירושו:
שפה
,
מלשון
"על
פי
מדותיו"
(תה'
קלג
,
ב);
"שפה
יהיה
לפיו
סביב"
(שמ'
כח
,
לב).
וקרת
פירוש:
עיר
,
לשון
תרגום
"עיר"
(בר'
ד
,
יז):
"קרתא"
(ת"א);
כלומר:
במקום
שערי
העיר
,
התקועים
בזוית
העיר
להשמיע
לנכנסים
וליוצאים.
מבוא
פתחים
תרונה
-
רוצה
לומר:
לכל
יחיד
ויחיד
בפתח
ביתו
תרונה;
רוצה
לומר;
תצעק;
והה"א
נוספת
,
והראוי:
'תרון'
,
כמו
שביארנו
בפסוק
"חכמות
בחוץ
תרונה"
(מש'
א
,
כ).
והנה
כלל
בזה
כל
המקומות
שבני
אדם
מצויין
בהם
,
כי
לפעמים
כשהמושל
או
החכם
יכוין
להשמיע
דבריו
לכלל
העם
,
יעלה
למקום
גבוה
ויצוה
לאסוף
אליו
כל
העמים
לשמוע
דבריו
,
והוא
ענין
ראש
מרומים
,
ולפעמים
לא
יכוין
לכל
זה
,
אלא
שידבר
במקום
שפרשת
דרכים
ואסיפת
עם
מצויה
בו
,
כעין
הרחובות
והמקומות
הפנויים;
ולפעמים
בשער
העיר
,
מקום
שבני
אדם
נכנסים
ויוצאים
בו;
ולפעמים
בפתח
ביתו.
ורצה
בזה
,
שהחכמה
תודיע
זה
בכל
מיני
הודעה.
ויש
מפרשים
,
כי
אמר
תחלה
בראש
מרומים
,
כי
בתחלת
הלמוד
היא
רחוקה
ממנו
,
כלומר:
יצטרך
לעלות
ללמודה
בראש
מרומים
,
ובסוף
-
ליד
שערים
,
כלומר:
מקום
סמוך
ומזומן;
כענין
"לא
נפלאת
היא
ממך
ולא
רחוקה"
(דב'
ל
,
יא).
ומה
שאמר
"והיא
רחוקה
ממני"
(קה'
ז
,
כג)
-
הוא
מצד
שהיה
מבקש
לבוא
עד
תכלית
המחקר
,
והנה
"ארוכה
מארץ
מדה
ורחבה
מני
ים"
(איוב
יא
,
ט).
ויש
מפרשים
בראש
מרומים
-
על
שלימות
השכל
,
וליד
שערים
-
על
שלימות
המדות.
ומעתה
יתחיל
בסיפור
תכונת
הדברים
,
ואמר:
אליכם
אישים
אקרא
,
וקולי
אל
בני
אדם
-
קרא
הנכבדים
'אישים'
,
וההמון
-
'בני
אדם';
כי
כל
זמן
שיסמוך
לשון
'בני
אדם'
ללשון
'איש'
,
יֵאָמֵר
האיש
על
הנכבד:
"גם
בני
אדם
גם
בני
איש"
(תה'
מט
,
ג).
ואמר:
הבינו
פתאים
ערמה
,
וכסילים
הבינו
לב
-
פירוש:
הבינו
פתאים
ערמה
והתחכמות
,
להסיר
הפתיות
מכם;
כי
הערמה
הוא
ההתחכמות
,
בהפך
הפתיות
,
כמו
שביארנו
בפסוק
"לתת
לפתאים
ערמה"
(מש'
א
,
ד).
ולב
-
שם
משותף
,
יאמר
על
אבר
הלב:
"מתופפות
על
לבבהן"
(נח'
ב
,
ח)
,
ופעם
על
הרצון:
"אחרי
לבבכם"
(במ'
טו
,
לט)
,
ופעם
על
פנימיות
הדבר:
"לב
האלה"
(ש"ב
יח
,
יד)
,
ופעם
על
השכל:
"קונה
לב"
(מש'
יט
,
ח)
,
ופעם
על
המחשבה:
"לבם
הולך"
(יח'
לג
,
לא).
וכלם
סבה
אחת
,
ומצד
שהלב
משכן
השכל
והרצון
והמחשבה.
והוא
בפנימיות
הגוף
,
רוצה
לומר:
באמצע
הגוף
,
וכל
שאר
האיברים
סביבו.
וענין
וכסילים
הבינו
לב
-
אפשר
שהוא
יוצא
,
כמו
"הבן
להלז
את
המראה"
(דנ'
ח
,
טז);
כלומר
,
שתבינו
בלבבכם
דברי.
או
הוא
בודד
,
רוצה
לומר:
שכל
,
כלומר:
הבינו
שכל;
ורומז
על
דברי
השכל
שתאמר
החכמה.
או
פירושו:
הבינו
פנימיות
הדבר
,
רוצה
לומר:
המכוון
בו;
ולא
יספיק
בם
הקליפה
לבד
,
רוצה
לומר:
הנגלה;
כאמרו
"לב
נבון
יבקש
דעת"
(מש'
טו
,
יד).
ואמר:
שמעו
כי
נגידים
אדבר
,
ומפתח
שפתי
משרים.
יש
מפרשים
נגידים
-
תואר
,
והוא
חסר
המתואר;
היה
ראוי
לומר:
דברים
נגידים
אדבר
,
רוצה
לומר:
דברים
חשובים
ונכבדים.
ויש
לפרשו
מלשון
תרגום
"משכו"
(שמ'
יב
,
כא):
"נגידו"
(ת"א)
,
כלומר:
דברים
מושכים
את
הלב.
ולדעתי
אין
בו
חסרון
,
אבל
הוא
שם
דבר
,
בפלס
"חבלים
נפלו
לי
בנעימים"
(תה'
טז
,
ו)
,
כלומר:
דברי
מֶתֶק
וחשיבות.
ויש
מפרשים
אותו
(ראה
השרשים:
'נגד')
כמו
נכוחים
,
מלשון
'נגד'
,
שעניינו
כמו
נוכח;
וכן
והם
נכוחים
,
נגזר
מלשון
נוכח
,
כלומר:
הולכות
על
סדר
בקו
ישר
ונכוחי.
ומפתח
שפתי
-
רוצה
לומר:
תחלת
דברי.
משרים
-
רוצה
לומר:
דברי
יושר.
כי
אמת
יהגה
חכי
,
ותועבת
שפתי
רשע
-
ייחס
ההגיון
לחֵיך
,
אולי
דרך
השאלה
,
כענין
"אם
חכי
לא
יבין
הוות"
(איוב
ו
,
ל).
או
אולי
מצד
שיש
לַחֵיך
מקום
בקצת
אותיות
,
והם
אותיות
גיכ"ק
,
יחס
לו
הדיבור.
ותועבת
שפתי
רשע
-
כלומר
,
שאמאס
וארחיק
הדיבור
ברשע.
והוא
ענין
בצדק
כל
אמרי
פי
,
אין
בהם
נפתל
ועקש
-
רוצה
לומר:
אין
בהם
מאמר
מעוות
ומעוקל.
כלם
נכוחים
למבין
,
וישרים
למוצאי
דעת.
נכוחים
-
פירושו:
מכוונים
וישרים;
נגזר
מלשון
"נכח
יי'
דרככם"
(שו'
יח
,
ו)
,
כלומר:
דברים
מצודקים
מסודרים
על
קו
יושר
ונכוחי
,
כמו
שביארנו
(לעיל
,
ו):
והוא
הפך
"נפתל
ועקש"
(לעיל
,
ח).
והענין
-
שאע"פ
שהסכלים
לפעמים
יבינום
בהפך
כוונתם
,
או
שלא
ישיגו
המכוון
בדברי
,
מכל
מקום
למבין
הם
נכוחים.
וישרים
למוצאי
דעת
-
רוצה
לומר:
למי
שיגיע
ומצא
,
"כי
ישרים
דרכי
יי'
וצדיקים
ילכו
בם
ופושעים
יכשלו
בם"
(הו'
יד
,
י).
ולכן
אמר:
קחו
מוסרי
ואל
כסף
,
ודעת
מחרוץ
נבחר
-
כלומר:
השתדלו
בלימוד
תוכחתי
ולא
בקנין
הכסף;
וקחו
-
לשון
קבלת
לימוד:
"קח
נא
מפיו
תורה"
(איוב
כב
,
כב).
וכן
השתדלו
בקנין
הדעת
יותר
מקנין
החרוץ
הנבחר
,
רוצה
לומר:
הזהב
הנבחר.
כי
טובה
חכמה
מפנינים
,
שהם
הדבר
היקר
שבכל
הנמצאות.
וכל
חפצים
לא
ישוו
בה
-
כלומר:
אפילו
שתשיג
כל
מה
שתחפוץ
בעולם
,
אינו
כלום
בערך
החכמה.
אמרו
ז"ל
(ראה
נדרים
מא
,
א):
דדא
ביה
-
כלא
ביה
,
דלא
דא
ביה
-
מה
ביה?!
וכן
אמרו
ז"ל
(ראה
ויק"ר
א
,
ו):
דעת
קנית
-
מה
חסרת;
דעה
חסרת
-
מה
קנית.
ואמר:
אני
חכמה
שכנתי
ערמה
,
ודעת
מזימות
אמצא
-
תֵאָמר
לפעמים
מלת
ערמה
כענין
מרמה
ותחבולת
רמאות:
"גם
המה
בערמה"
(יהו'
ט
,
ד);
"מפר
מחשבות
ערומים"
(איוב
ה
,
יב);
"והנחש
היה
ערום"
(בר'
ג
,
א);
וכן
על
המשתדל
והמתנכל
להרע:
"על
עמך
יערימו
סוד"
(תה'
פג
,
ד).
ועם
זה
ייחסוה
לחכמה
מצד
כלל
ענינה
ועיקר
הנחתה
,
והוא
שעיקר
עניינה
,
אמנם
יֵאָמר
על
התחכמות
והסרת
הפתיות
,
כאמרו
"לתת
לפתאים
ערמה"
(מש'
א
,
ד);
"ופתי
יערים"
(מש'
יט
,
כה);
ועל
זה
הצד
,
כל
מי
שהוא
מתחכם
בענייניו
,
יֵאָמר
עליו
ערום:
"כל
ערום
יעשה
בדעת"
(מש'
יג
,
טז);
"ותבחר
לשון
ערומים"
(איוב
טו
,
ה).
כי
גם
מלת
חכמה
תֵאָמר
לפעמים
על
המרמה
והמתחכם
להרע
,
כאמרו
"הבה
נתחכמה
לו"
(שמ'
א
,
י)
"חכמים
המה
להרע"
(יר'
ד
,
כב);
"וינדב
בן
שמעה
אחי
דוד
איש
חכם
מאוד"
האמור
במעשה
אמנון
(ראה
ש"ב
יג
,
ג).
ועם
זה
,
כשיאמר
חכמה
סתם
,
יוקח
עניינו
בשכל
ובדעת
נבחר
,
וכן
הענין
במלת
ערמה.
ואמר
עם
זה:
אני
חכמה
שכנתי
ערמה
-
כלומר:
באדם
מתעמל
ומתחכם
ומתבונן
במחשבתו
ומחדד
שכלו
לבא
עד
תכונתו.
ודעת
מזימות
אמצא
-
כלומר:
ובזה
,
רוצה
לומר:
בערמה
,
אמצא
דעת
מזימות
,
רוצה
לומר:
כל
חכמה
עמוקה
שתצטרך
למחשבה
ולהתבודדות.
ואמר:
יראת
יי'
שנאת
רע
,
גאה
וגאון
ודרך
רע
ופי
תהפוכות
שנאתי
,
פירושו:
הודיע
שיראת
יי'
ראויה
להקדים
לחכמה
,
ואמר
דרך
כלל
שהיא
שנאת
כל
רע
,
ולכן
שִבְּחָה
עצמה
שהיא
שונאת
גאה
וגאון
-
והם
שמות
כפולים
לגאוה
,
שהיא
ראש
לכל
המדות
הרעות
―
ודרך
רע
-
רוצה
לומר:
הנהגת
אדם
רע
,
ופי
תהפוכות
-
רוצה
לומר:
דברי
כזב.
ואפשר
שרמז
על
הלימוד
,
לומר
שהמשתדל
בו
צריך
תחלה
ליראת
יי'
,
שהחכמות
-
כל
יגיעיו
לא
ימצאונה
בחדשה
ובשבתה
(ע"פ
יר'
ב
,
כד)
,
אבל
צריכה
אורך
זמן
ואורך
הצעות;
ובין
כך
צריך
שתהיה
יראתו
קודמת
,
עד
שלא
יבלבלוהו
הלימוד
המחקרי
בדבר
ממנה
,
ושישנא
גאה
וגאון
,
אבל
שישפיל
עצמו
אצל
החכם
כדי
שישפיעהו
מחכמתו.
ודרך
רע
-
רוצה
לומר:
כל
מדה
רעה
,
כי
שלימות
המדות
צורך
גדול
והכרחי
לשלימות
השכל.
ופי
תהפוכות
-
רמז
על
מחלקות
הטעאה
וניצוח
,
שלא
ישתבש
מתוכם.
ואמר
אחר
כן:
לי
עצה
ותושיה
,
אני
בינה
לי
גבורה
-
פירושו:
לי
עצה
,
שלא
תמצא
עצה
כי
אם
בחכמה.
ויש
לפרשו
ענין
השגחה
ועיון
,
מלשון
"איעצה
עליך
עיני"
(תה'
לב
,
ח)
,
שפירושו:
בעיני
,
כלומר:
אשגיח
עליך
בעין
שכלי.
ותושיה
-
שם
מונח
על
אמתת
החכמה
,
מלשון
"ישית"
(בר'
מו
,
ד)
,
כמו
שהתבאר
באמרו
"יצפון
לישרים
תושיה"
(מש'
ב
,
ז).
ואולי
רמז
במלת
עצה
על
שלימות
המדות
,
ותושיה
-
על
שלימות
השכל
,
כענין
"שמע
עצה
וקבל
מוסר
למען
תחכם
באחריתך"
(מש'
יט
,
כ).
אני
בינה
-
כלומר
,
שההתבוננות
שאדם
מתבונן
בחכמה
בעצמו
אינו
כלום
בזולת
קדימת
החכמה
,
ואף
שההתבוננות
בחכמה
היא
חכמה;
ולזה
אמר:
אני
בינה
ולי
גבורה
-
רומז
לתכלית
השלימות
,
והיא
גבורה
,
לעלות
אל
הר
יי':
"עיר
גבורים
עלה
חכם"
(מש'
כא
,
כב).
בי
מלכים
ימלוכו
-
שלא
יוכלו
להתנהג
בטכסיסי
המלוכה
ולהנהיג
ההנהגה
הגדולה
המסורה
להם
,
רק
בחכמה.
וכן
ורוזנים
יחוקקו
צדק
-
רוצה
לומר:
יחוקקו
בארצם
חוקים
מצודקים
ומיושרים.
וכן
הענין
באמרו:
בי
שרים
ישרו
,
ונדיבים
כל
שופטי
ארץ
-
כלומר:
ונדיבים
וכל
שופטי
ארץ
כולם
ישורו
בי;
רוצה
לומר:
ינהיגו
מדותיהם
בחכמה
,
כי
אין
לשום
דבר
עמידה
בזולתה.
אני
אוהבי
אהב
,
ומשחרי
ימצאונני
-
כוונת
הענין
,
שלא
יתרשל
האדם
מן
הלימוד
מיראתו
פן
לא
יעלה
בידו
,
לכובד
המשא
בטורח
הלימוד
,
וההצטרך
לאורך
הזמן
והקדמות
ארוכות
,
כי
אין
זה
,
רק
דרך
העצל
,
אבל
הזריז
והחרוץ
בלימוד
לא
יפחד
מכל
זה;
יגעתי
ולא
מצאתי
-
אל
תאמן
(ראה
מגילה
ו
,
ב).
וידוע
כי
גדר
האהבה
הוא
התקרבות
הדעות
והתאחדם
,
רוצה
לומר:
הסכימם
לדעה
אחת
,
וכן
ידוע
בחכמה
מאמר
'יום
תעזבני
-
יומים
אעזבך'
(ראה
ספ"ד
מח)
,
והענין
הוא
,
שבהתיאש
האדם
מן
הלימוד
מצד
קשי
טבעו
בלימוד
,
יצטרף
עמו
אחר
כן
קושי
החכמה
ודקותה;
והוא
כמי
שבורח
מחבירו
אצל
המערב
,
וחבירו
ידע
בברחו
,
ובחר
הוא
גם
כן
להתרחק
ממנו
לצד
המזרח
,
ונמצאו
שכל
אחד
במהלך
יום
אחד
רחוק
מחבירו
מהלך
שני
ימים.
אבל
אם
יתקרב
וידריך
עצמו
בלימוד
ערבות
החכמה
ומתק
אמריה
,
יערבו
לו
מעט
מעט
,
עד
שסיבת
ערבתה
תישרהו
ותעזרהו
,
ולזה
אמר:
אני
אוהבי
אהב
-
כלומר
,
שאתקרב
למתקרבים
אלי
ולא
אמנע
עצמי
מהם
,
אבל
אצא
לקראתם
,
לא
ארפם
ולא
אעזבם
עד
שאביאם
אל
בית
אמי
ואל
חדר
הורתי
(ע"פ
שה"ש
ג
,
ד);
והוא
ענין
ומשחרי
ימצאונני
,
כלומר:
המשכימים
לשקוד
על
דלתותי
ימצאונני
וישיגוני.
ואמר:
עושר
וכבוד
אתי
,
הון
עתק
וצדקה
-
בא
להזהירו
,
שלא
יתרשל
מן
הלימוד
לצרכו
,
לקנות
ממון
ולעשות
חיל
שיסתפק
בו
וינחל
בו
כבוד
,
כי
אם
יחכם
ולא
יחסר
כל
בחכמתו;
כי
בעל
החכמה
יש
אתו
עושר
וכבוד
והון
עתק
וצדקה
,
ונראה
לי
בפירושו
,
שלא
ימעט
בפזרו
ממונו
לצדקה
לעניים
,
אכן
כן
ירבה
וכן
יפרוץ
(ע"פ
שמ'
א
,
יב);
כי
החכמה
כוללת
כל
המעלות
,
אם
אין
תורה
אין
קמח
(ראה
משנה
אבות
ג
,
יז)
-
הא
אם
יש
תורה
יש
קמח.
והנה
בחלום
שלמה
נאמר
לו:
"שאל
מה
אתן
לך"
(מ"א
ג
,
ה)
,
ושאל
לו
"לב
שומע
לשפוט
את"
העם
,
"להבין
בין
טוב
לרע"
(שם
,
ט)
,
ונאמר
לו
"יען
אשר
שאלת
את
הדבר
הזה
ולא
שאלת
לך
ימים
רבים
ולא
שאלת
לך
עושר"
וכבוד
"ולא
שאלת
נפש
אויביך"
,
"הנה
עשיתי
כדברך"
,
"נתתי
לך
לב
חכם
ונבון
אשר
כמוך
לא
היה
לפניך"
וגו'
,
"וגם
אשר
לא
שאלת
נתתי
לך
גם
עושר
גם
כבוד"
(שם
,
יא
-
יג).
ובדרש
אמרו
על
זה
(ראה
תנח'
חקת
ו):
משל
למלך
שאמר
לשושבינו:
כל
שאתה
תובע
דבר
אחד
,
הרי
היא
נתונה
לך
מעכשיו.
אמר
בלבו:
הריני
תובע
דבר
אחד
שעל
ידו
אני
גובה
ממנו
את
הכל;
תבע
לו
את
בתו.
כך
אמר
שלמה:
אם
נותן
לי
חכמה
,
הרי
הכל
מסור
בידי;
הוי
"גם
אשר
לא
שאלת
נתתי
לך
גם
עושר
גם
כבוד"
ועל
זה
אמר
גם
כן:
טוב
פריי
מחרוץ
ומפז
,
ותבואתי
מכסף
נבחר.
ואמר
אחר
כן:
באורח
צדקה
אהלך
בתוך
נתיבות
משפט
,
להנחיל
אוהבי
יש
ואוצרותיהם
אמלא
-
ויש
לי
בו
שני
פירושים
,
והאחד
בענייני
המדות
ובפרט
בענין
הצדקה;
ואהלך
-
פועל
יוצא
,
כענין
'אדריך'
,
כלומר:
אני
אדריך
השומע
לי
שילך
באורח
צדקה
,
ועם
כל
זה
,
לא
שיפזר
ממונו
,
אבל
בתוך
נתיבות
משפט
,
רוצה
לומר
,
שיכלכל
כל
דבריו
במשפט
ובדרך
ממוצעת
,
כאמרם
ז"ל
(ראה
כתובות
נ
,
א):
המבזבז
-
אל
יבזבז
יותר
מחומש;
ובתוך
נתיבות
משפט
-
רוצה
לומר
,
שיערב
מדת
הצדקה
בתוך
נתיבות
משפט.
ואמר
להנחיל
אוהבי
יש
-
כלומר:
בזאת
המדה
נמצאתי
עושה
המוטל
עלי
,
וקרני
ירום
בכבוד
,
עד
שכל
ימי
יתן
לי
האל
להנחיל
אוהבי
די
סיפוקם;
והוא
ענין
מלוי
האוצרות
,
ובא
כענין
"פזר
נתן
לאביונים
צדקתו
עומדת
לעד
קרנו
תרום
בכבוד"
(תה'
קיט
,
ט).
והשני
הוא
הנכון
,
רומז
אל
הלימוד
,
ומוסב
לענין
מה
שביארנו
בפסוק
"אני
אוהבי
אהב"
(לעיל
,
יז);
והכוונה:
באורח
צדקה
אהלך
,
להמציא
לכל
מבקש.
ואולי
בתוך
נתיבות
משפט
רוצה
לומר:
לכל
אחד
כפי
הראוי
לו
,
לפי
טוב
מזגו
ולפי
מדרגתו
בשכל
ובעיון;
וכמאמר
חכמי
המוסר
שאמרו:
'שאל
בחכמה
שאלת
השוטים
,
ושמור
שמירת
הנדיבים'.
כלומר:
כשתבא
להתלמד
לפני
החכם
לא
תחוס
על
כבודך
,
להתרשל
משאול
ספקותיך
מיראתך
פן
תהיה
לבוז
(ע"פ
בר'
לח
,
כג)
,
אבל
שאל
וחקור
על
כל
מה
שיסופק
לך
,
ואפילו
היתה
שאלתך
שאלת
השוטים.
אבל
כשתזכה
בהצלחת
הלימוד
ותגיע
למעלת
השפעתך
לזולתך
,
שמור
שמירת
הנדיבים;
כי
מדרך
הנדיב
שלא
להיות
כל
בני
אדם
שוים
בעיניו
,
אבל
לרב
ירבה
ולשפל
ימעיט
,
הבכור
כבכורתו
והצעיר
כצעירתו
(ע"פ
בר'
מג
,
לג);
וכן
בענין
החכמה
,
ראוי
לחכם
לתת
לכל
תלמיד
חוקו
,
איש
כפי
אכלו
לקטו
(ע"פ
שמ'
טז
,
יח).
וחכמי
המוסר
אמרו
בשם
חכם
אחד
שאמר:
אני
הקצב
,
והחכמה
-
הצאן
,
ואתם
-
הקונים
,
וההמון
-
הכלבים.
רצה
בזה:
אני
הקצב
שמנתח
השה
ועושה
ממנו
נתחים
ראויים
וחתיכות
,
מהם
גדולות
ומהם
קטנות
,
לבעבור
ימצא
כל
איש
כפי
הראוי
לו
,
גדולה
לגדול
וקטנה
לקטון;
והחכמה
-
הצאן
,
כלומר
,
שעל
דרך
שהטבח
מנתח
הצאן
,
אני
מנתח
החכמה
כדי
לתת
לכל
תלמיד
כפי
הראוי
לו;
ואתם
-
הקונים
,
כלומר:
קחו
לכם
איש
אשר
כברכתו
ברך
אותו
אביו;
וההמון
-
הכלבים
,
שמלקטים
העצמות
והדברים
שאינם
ראויים
לימכר
,
וכן
ההמון
ילקטו
מדברי
החכם
המשלים
והדברים
המונחים
,
מעטי
התועלת
לפי
עניינם
,
ועל
זה
אמר:
להנחיל
אוהבי
יש
-
ו'אוהב'
הוא
כנוי
לחכם
אשר
התקרב
אליו
והתחכם
,
והוא
ראוי
למסור
לו
כל
ענייני
החכמה
,
ועליו
אמר
שיושפע
מן
החכמה
כאלו
היא
שלו
,
עד
שתיוחס
אליו
לגמרי;
וזהו
לשון
'נחלה'
,
והוא
ענין
מה
שאמרו
ז"ל
(ראה
ע"ז
יט
,
ב):
כתוב
"בתורת
יי'
חפצו"
(תה'
א
,
ב)
,
וכתוב
"ובתורתו"
(שם)
!?
לא
קשיא
,
בתחלה
-
"תורת
"
,
ולבסוף
-
'תורתו
שלו'.
והוא
ענין
ואוצרותיהם
אמלא
-
כלומר:
אשפיעם
מן
החכמה
עד
שימלאו
אוצרותיהם
,
עד
שיושפעו
בדרך
שאף
הם
יוכלו
להשפיע
לאחרים;
וזהו
ענין
התמלאות
אוצרו.
ויש
לפרש
להנחיל
אוהבי
יש
-
על
התכלית
האחרון
,
כלומר:
דבר
שיש
לו
ישות
,
רוצה
לומר:
נצחיות
וחוזק
מציאות.
ואמר
גם
כן
בשבח
החכמה:
יי'
קנני
ראשית
דרכו
-
יש
לפרשו
כדרך
שביארנו
,
באומרו
"יי'
בחכמה
יסד
ארץ"
(מש'
ג
,
יט)
-
בעבור
החכמה;
כלומר
,
שכוונת
המציאות
כולו
בשבילה
,
והוא
התכלית.
וקראה
ראשית
על
צד
התכלית
,
וכמו
שביארנו
(שם)
,
שהתכלית
יקרא
התחלה
מצד
אחד
,
והוא
להיותו
מניע
ההתחלות.
ואם
נפרש
שברא
המציאות
בחכמתו
ובשכלו
,
יאמר
בהכרח
שהיא
קדמה
למציאות;
והוא
אמרם
(ראה
בר'
א
,
א):
תורה
אומרת:
אני
הייתי
כלי
אומנותו
של
הקדוש
ברוך
הוא.
והנראה
,
שרמז
על
השכל
הנפרד
המוציא
שכל
האדם
מן
הכח
אל
הפועל
,
ושכל
האדם
מיחל
בתכליתו
לדבקה
בו
,
אליו
ישגיח
אליו
יתבונן
(ע"פ
יש'
יד
,
טז);
והיא
המדרגה
העליונה
שבשכל
האנושי
,
עד
פה
יבוא
שכלו
ולא
יוסיף
(ע"פ
איוב
לח
,
יא)
,
אבל
למעלה
ממנו
בשאר
הצורות
וכל
שכן
הסבה
הראשונה
,
אין
בכח
השכל
האנושי
להשיג
דבר
ממהותם
,
רק
שאפשר
לו
להשיג
במחקרו
בדרכי
המופתים
הנבחרים
על
פי
הקדמות
צודקות
ענין
מציאותם
,
רוצה
לומר
,
שהם
נמצאים.
ומפני
שהוא
בכלל
עולם
הנפרדים
,
קראו
ראשית
דרכו
וקדם
מפעליו
,
כלומר:
הבריאה
הקדומה
שבמפעליו.
והוא
ענין
מעולם
נסכתי
מראש.
ונסכתי
-
מבנין
'נפעל';
כלומר
,
שהבורא
יתברך
נסכני
והשליטני
מראש
,
רוצה
לומר:
מהתחלת
הבריאה.
ומקדמי
ארץ
-
כלומר:
מקודם
בריאת
העולם;
וקרא
כל
העולמות
ארץ
,
לשפלותם
בערך
אל
עולם
הנפרדים;
כמו
שיקרא
לתחתונים
חלק
האויר
'שמים'
,
לגובה
ערכו
בערך
אלינו.
ואולי
אל
זה
רמזה
תורה
בפתח
דבריה
בענין
"בראשית"
(בר'
א
,
א)
,
כלומר
,
שבאמצעות
ראשית
הנבראים
ברא
"את
השמים
ואת
הארץ"
(שם)
,
רוצה
לומר:
שני
העולמות.
וכל
הפרשה
נמשכת
לזה
הענין
,
אלא
שהכל
האריכה
בסיפור
פרטים
והמשך
סדר
דברים
,
עד
שכללו
הפרטים
כל
פרטי
בריאות
מעשה
בראשית;
ועל
כלם
אמר:
"שם
אני"
(להלן
,
כז)
,
כלומר
,
שבאמצעותו
עושה
הכל
,
והוא
ענין
"בהכינו
שמים
שם
אני".
והחל
בפרטיו
ואמר:
באין
תהומות
חוללתי.
וחוללתי
הוא
מן
הבנין
'שלא
נזכר
פועלו'
,
והוא
מענין
יצירה;
כלומר
,
שנבראתי
בזולת
מציאות
היסודות.
והזכיר
המים
,
מפני
שיסוד
האש
והאויר
אינם
מושגים
בחוש
,
והוא
בעצמו
ענין
באין
מעינות
ובאין
נכבדי
מים;
רוצה
לומר:
ריבוי
המימות
,
מלשון
"כבד
מאוד
במקנה
בכסף
ובזהב"
(בר'
יג
,
ב);
"יכבדו
בניו"
(איוב
יד
,
כא)
-
כלומר
שיהיו
רבים;
ולכן
לועזים
אותו
כענין
'פלגי
מים'
,
והוא
שֵם.
ויש
מפרשים
נכבדי
-
תואר
למעיינות
,
כלומר:
מעיינות
חזקי
המים
,
רוצה
לומר:
מרוב
המים.
ומעיינות
-
לשון
זכר
,
כמו
תהומות.
בטרם
הרים
הטבעו
-
רוצה
לומר:
השקעו;
כענין
"טבעו
בארץ
שעריה"
(איכה
ב
,
ט);
"על
מה
אדניה
הטבעו"
(איוב
לח
,
ו).
ואולי
נאמר
לשון
'טביעה'
בשקיעת
הארץ
,
להיות
הארץ
על
המים.
לפני
גבעות
חוללתי
-
רוצה
לומר:
קודם
,
כי
מלת
לפני
תֵאָמר
על
פנים
שונים;
פעם
על
קדימת
זמן:
"לפני
מלך
מלך
בישראל"
(ראה
בר'
לו
,
לא);
לפני
גבעות
חוללתי;
ופעם
על
קדימת
דרך
או
מקום:
"וישלח
יעקב
מלאכים
לפניו"
(בר'
לב
,
ד);
"הנה
אנכי
שולח
מלאך
לפניך"
(שמ'
כג
,
כ);
רוצה
לומר:
שילך
לפניך;
"עברו
לפני"
(בר'
לב
,
יז);
"ויעבור
מלכם
לפניהם"
(מי'
ב
,
יג);
ופעם
על
עמידת
האחד
לפני
האחד:
"ותעמודנה
לפני
משה
ולפני
אלעזר
הכהן"
(במ'
כז
,
ב);
"יעמוד
משה
ושמואל
לפני"
(יר'
טו
,
א);
"רך
ויחיד
לפני
אמי"
(מש'
ד
,
ג);
ופעם
על
מציאות
הדבר:
"ומשלם
לשונאיו
אל
פניו"
(דב'
ז
,
י)
-
רוצה
לומר:
בעודו
במציאותו.
ולפני
גבעות
הוא
מן
הענין
הראשון.
והוא
אמרו:
עד
לא
עשה
ארץ
וחוצות.
ועשה
-
פירושו:
תיקן;
או
ענין
בריאה
ממש.
ותבל
הוא
כלל
הארץ
המיושבת
,
ועפרות
נאמר
על
פרטי
האקלימים
שבה.
בהכינו
שמים
שם
אני
-
רוצה
לומר
,
שבאמצעותי
הוכנו;
ורמז
על
עולם
הגלגלים.
בחוקו
חוג
על
פני
תהום
-
בחוקו
הוא
מפעלי
הכפל
,
והי'
ראוי
להדגש
,
כמו
"ועל
ספר
חקה"
(יש'
ל
,
ח)
,
אלא
שבא
ברפיון
להקל
הקריאה;
וכמוהו
"בחוקו
מוסדי
ארץ"
(להלן
,
כט).
וחוג
-
רוצה
לומר:
שטח
סבובו
,
להיותו
מבדיל
בין
מים
למים;
רמז
לענין
"יהי
רקיע"
(בר'
א
,
ו).
באמצו
שחקים
ממעל
-
רוצה
לומר:
בתתו
להם
אומץ
וחוזק
לעמוד
לעד
לעולם
,
וכן
בעזוז
עינות
תהום.
בעזוז
-
מקור
,
כלומר:
בתתו
להם
עוז;
כי
היסודות
גם
כן
בעצמם
לא
ישתנו.
ועינות
-
כמו
'מעיינות'
,
והעי"ן
באה
בחיר"ק
דרך
זרות.
בשומו
לים
חקו
-
רוצה
לומר:
חוק
בל
יעברנהו
(ע"פ
יר'
ה
,
כב)
,
רמז
להִקָווּת
המים.
והוא
ענין
ומים
לא
יעברו
פיו
-
רוצה
לומר:
דברו
ורצונו
,
בחוקו
מוסדי
ארץ
-
רוצה
לומר:
בתתו
להם
חק
שלא
ימוטו.
והכל
חוזר
לענין
"שם
אני"
(לעיל
,
כז).
ואמר
אחר
כן:
ואהיה
אצלו
אמון
-
ביאורו
אצלי
,
שידוע
שהנפרד
הוא
אמון
בחיק
האל
ועומד
סביבו;
כאמרו
"ונורא
על
כל
סביביו"
(תה'
פט
,
ח).
ואהיה
שעשועים
יום
יום
-
שעשועים
הוא
ענין
שמחה
,
כדרך
"ישמח
יי'
במעשיו"
(תה'
קד
,
לא);
והוא
נאמר
דרך
השאלה
אצל
השם
,
כמו
שיֵאָמֵר
בהפכו
"ויתעצב
אל
לבו"
(בר'
ו
,
ו).
ויום
יום
-
פירושו:
בלא
הפסק.
והוא
ענין
משחקת
לפניו
בכל
עת
,
כי
מלת
ה'שחוק'
,
אע"פ
שנאמרת
לפעמים
בענין
הלעג
,
תֵאָמר
לפעמים
לענין
שמחה;
וכמוהו
"ושחקתי
לפני
יי'"
(ש"ב
ו
,
כא).
ואמרו
משחקת
בתבל
ארצו
ושעשועי
את
בני
אדם
הוא
נמשך
יפה
למה
שביארתי
הענין
בשכל
הנפרד
,
אשר
שֶׂכֶל
האדם
נפרד
ממנו;
ולהיותו
נותן
צורה
לבני
אדם
,
ומוציא
שכלם
מן
הכח
אל
הפועל
והוא
התחלתו
,
אמרה
על
עצמה
שהיא
משחקת
בתבל
ארצו
-
והוא
לדעתי
פועל
יוצא
,
כלומר:
משמחת
בתבל
ארצו;
ופירוש
בתבל
ארצו
-
במיושב
שבארצו.
ואמר
בתבל
-
כלומר:
ולא
בכולה;
כאמרו
(ראה
נדרים
לא
,
א)
"כי
ביצחק"
(בר'
כא
,
יב)
-
ולא
כל
יצחק;
והוא
אמרו
אחריו:
ושעשועי
את
בני
אדם
-
כלומר:
החשובים;
כמאמר
החכם:
עתה
באו
בני
אדם.
זהו
ביאור
המקראות
לדעתי
,
ואף
רבותינו
ז"ל
דרשום
על
התורה
,
והתורה
לפעמים
מונחת
על
החלק
המיוחד
שבה
,
ורומז
למה
שביארנו.
והנה
עתה
חותמת
התורה
בדברי
תוכחה
בנועם
דבריה
,
ואומרת:
ועתה
בנים
,
אחר
שהודעתי
לכם
תכלית
החכמה
,
שמעו
לי
,
ואשרי
דרכי
ישמורו;
וכבר
ידעת
במלת
'אשרי'
שהיא
נאמרת
על
קבוץ
הצלחות
,
ובפרט
על
ההצלחה
האמיתית.
וכן
שמעו
מוסר
וחכמו
אל
תפרעו
-
ורוצה
בו
,
לדעתי
,
דרך
פשט:
כי
אין
אדם
אשר
בשמעו
נגידים
ופנינים
,
שלא
ישמח
בהם
ולא
יערבו
לו
,
ולכן
ידעתי
כי
שמחתם
לדברי
,
אבל
קבלום
בדרך
שתחכמו;
והוא
ענין
ואל
תפרעו;
כלומר:
אל
תשובו
אחור
,
להעביר
השמחה
לשעתה
ולהתיאש
אחר
כן
ממנה.
כי
אשרי
אדם
שומע
לי;
ואולם
ייעד
לשומע
שהוא
צריך
לשקידה
,
רוצה
לומר:
התמדת
הלימוד
והעיון
,
והוא
אמרו
,
שבכלל
קבלת
דבריה
הוא
לשקוד
על
דלתותיה
ולשמור
מזוזות
פתחיה
יום
יום.
והשמיעה
בכל
אלו
המקראות
-
לשון
קבלה
,
כמו
"שמעני"
(בר'
כג
,
יא);
"וישמע
אליה
אלהים"
(בר'
ל
,
לב).
והצורך
בהתמדת
הלימוד
-
פירש
זולתי
,
כי
שאר
המלאכות
אין
החלק
מהן
תלוי
בחלק
האחר
,
שאם
הוא
עושה
מלאכה
ראויה
לעשרה
ימים
,
הנה
בראשון
נשלמה
עשירית
המלאכה
,
ואם
יבטל
קצת
זמן
,
מכל
מקום
כל
אשר
ישוב
עליה
,
ימצא
העשירית
עשוי
,
לא
יצטרך
לחזור;
אבל
התורה
-
אם
יפסיק
בה
ויבטל
זמן
,
הכל
נשכח;
וכן
שאם
תְיַעִדִ
זמן
בלימוד
החכמה
―
על
הדרך
שאמרו
בברייתא
של
אבות:
יכול
אדם
ללמוד
תורה
בעשר
שנים
―
לא
תחשוב
שהחלק
העשירי
ממנה
ילמד
בשנה
הראשונה
,
אבל
בראשונה
ישיג
מעט
ובשנייה
כפליים
,
וכל
עוד
שיתעסק
בה
תקל
הבנתו
וימצא
לפניו
נתיב
החכמה
דרך
סלולה
,
ויפה
לו
שעה
אחת
מאורך
זמן
בהתחלה;
ומתוך
כך
,
כל
אשר
ימעט
בשקידה
,
יפסיד
מה
שאין
בו
שיעור
ומה
שאינו
ניתן
להשבון.
ואמר:
כי
מוצאי
מצא
חיים
-
כלומר:
החיים
האמיתיים.
ויפק
רצון
מיי'
-
רוצה
לומר
,
שהוציא
רצונו
לאור;
ומיי'
כמו
'מאת
יי''
,
כלומר:
בעזרו;
כמו
"מיי'
היתה
לו"
(מ"א
ב
,
טו).
וחוטאי
חומס
נפשו
-
פירשוהו
כמו
'חוטא
לי';
ואלו
היה
מאמר
האל
,
היה
ראוי
לומר
כן
,
אבל
חוטאי
האמור
הוא
על
החכמה
והשכל.
ולדעתי
,
אמר
חוטאי
-
מלשון
העברת
הכוונה:
"קולע...
אל
השערה
ולא
יחטיא"
(שו'
כ
,
טז).
כלומר:
החוטא
בענייניו
ולא
תעלה
הכנתו
בידו
כראוי
,
חומס
נפשו
ומסבב
לה
אבדון
והכרת.
והוא
ענין
כל
משנאי
אהבו
מות
-
כלומר:
מתקרבים
אליה
כאלו
אהבוה.
זהו
ביאור
הפרשה
לדעתי
,
והנגלה
והנסתר
בה
אחד.