הפרשה
השש
עשרה
כוללת
שלשים
וששה
פסוקים
,
והם
אלו:
(בכתב
היד
מוצגים
כאן
הפסוקים
א
-
לו)
הפרשה
כולה
מדברת
על
לשון
החכמה
,
ר"ל:
כאילו
החכמה
מדברת
,
ולכן
הנגלה
והנסתר
בה
ענין
אחד.
והכוונה
בה
הוא
,
שכבר
ידעת
שההויות
המורכבות
הם
ארבעה
מינים:
הראשון
-
הדומם
,
והוא
שאין
בו
כח
צמיחה
כאילנות
,
ולא
כח
התנועה
כבעלי
חיים
,
ולא
שום
כח
מוסף
על
היסודות
,
רק
התערבם
והתמזגם
בעצם
ההוא
עד
שהפסיד
כל
אחד
מהם
צורתו
ושבו
עצם
אחד.
והשני
הוא
הצומח
,
והוא
מוסף
על
הדומם
בכח
הצמיחה
,
והיא
צורתם
העצמית
מעמדת
עצמיותם
ומוציאה
לאור
הוויתם
,
וממנו
יתפשטו
כחות
גופיות:
הזן
והמגדל
והמוליד
בדומה.
והשלישי
המרגיש
,
והוא
מוסף
על
הצמיחה
בכח
ההֶרְגש
והתנועה
,
והיא
צורת
הבעל
חי
העצמית
,
וממנה
יתפשטו
כחות
חמשת
החושים
אשר
בהם
כח
ההֶרגש
,
ויש
להם
הרגש
חיצון
ופנימי;
והחיצון
יקרא
'הֶרְגש'
סתם
,
והפנימי
יקרא
'הכח
המדמה'.
וממנו
הכח
המתעורר
להרחיק
הדבר
המזיקו
ולכוון
אל
הנאות
לו
,
ובכלל
-
בחירת
דבר
או
התרחק
ממנו;
ומשם
יפרד
ענין
האהבה
והשנאה
והכעס
והרצון
והרחמנות
והאכזריות
והרבה
מאלו
המקרים
הנפשיים.
הרביעי
הוא
הכח
השכלי
,
וכבר
ביארנו
(מש'
ו
בדרך
הנסתר)
שבשכל
האנושי
יפרד
למעשי
ולעיוני
,
ושהמעשי
הוא
מפעולת
הנפש
המרגשת
ומחלק
המדמה
והמתעורר
שבה
,
אבל
זכרוהו
בשכל
האנושי
לפי
שאינו
על
זה
הדרך
בשאר
בעלי
חיים;
ומצד
שהאדם
משתתף
עם
הבהמות
בטבע
הנפש
המרגשת
ומדותיה
,
והוא
הטבע
,
ויש
לו
יתרון
עליהם
בשכל
,
ראוי
לו
להשליט
השכל
על
הטבע.
והוא
המשל
הנשוא
באמרו
"עיר
קטנה
ואנשים
בה
מעט
ובא
אליה
מלך
גדול
וסבב
אותה
ובנה
עליה
מצודים
גדולים
ומצא
בה
איש
מסכן
וחכם
ומלט
הוא
את
העיר
בחכמתו"
(קה'
ט
,
יד
-
טו)
,
ודרשו
רבותינו
ז"ל
(ראה
נדרים
לב
,
ב):
"עיר
קטנה"
זה
הגוף
,
"מלך
גדול"
הוא
יצר
הרע;
ואמר
"ובא
אליה"
-
כאילו
בא
אליה
ממקום
אחר
,
מצד
שלא
היתה
הכוונה
להיותו
בעיר;
וקראו
"גדול"
-
לרוב
התגברותו
וריבוי
סיעתו
בכחות
הגוף;
ו"בנה
עליה
מצודים"
-
רוצה
לומר:
מגדלים
חזקים
,
עד
שמשך
לרוב
תקפו
טבע
כל
בני
העיר
אליו.
ועם
זה
הודיע
,
שהילד
המסכן
ימלט
העיר
בחכמתו
,
אם
ימאן
לתתו
לעבור
בגבולו
(ע"פ
במ'
כ
,
כא);
והוא
אמרו
"אם
רוח
המושל
יעלה
עליך
מקומך
אל
תנח
כי
מרפא
יניח
חטאים
גדולים"
(קה'
י
,
ד)
-
כלומר:
אם
יתגבר
המושל
,
והוא
המלך
הנזכר
,
לא
תניח
מקומך
מהשתדל
בתיקון;
"כי
מרפא"
,
והוא
השתדלות
התיקון
בהקמת
המסכן
והמשלתו
,
יהיה
סבה
להנחת
חטאים
גדולים.
או
פירושו
,
שאם
תֵרָאה
התגברותו
בך
לפי
הטבע
המונח
בך
בעיקר
יצירתך
,
אל
תמנע
מהשתדל
בהכנעתו
בהקמת
הילד
המסכן
,
הוא
השכל.
ולאלו
העניינים
,
אחר
שדיבר
החכם
בטכסיס
הזונה
ובחלק
אמריה
ואיך
יפותה
לב
הכסיל
אליה
,
אם
מצד
טבעו
המונח
בו
,
אם
לרוב
פתויה
,
שכל
זה
נכלל
בתגבורת
המלך
הזקן
ותוקף
השתדלותו
-
הודיעו
דרך
השתדלותו
ברפואה
,
הן
אם
כבר
נפל
ברשתה
הן
אם
יירא
לפי
טבעו
מָלכוֹ
עליו
בחמה
,
והוא
שיגביר
שכלו
ויכניע
הקמים
עליו
,
ידבר
עמים
תחתיו
(ע"פ
תה'
מז
,
ה)
בחריצות
השכל
ובנעימות
דבריו
גם
כן
,
והנה
נגידי
אמרי
שפר
אשר
לשכל
-
כנגד
שפתי
חלקות
אשר
לחומר
,
ויבחן
המשכיל
דבר
מי
יקום
(ע"פ
יר'
מד
,
כח).
ועל
זה
נשא
משלו
,
כאלו
השכל
יכריז
ויודיע
שהבחירה
ביד
האדם
להשמר
מכל
רע
,
ויודיע
ויפרסם
מעלתו
,
לזרז
השומעים
לאהבו
ולדבקה
בו
(ע"פ
דב'
יא
,
כב);
שרי
ליה
לאינש
לאודועי
נפשיה
באתרא
דלא
ידעין
יתיה
(ראה
נדרים
סב
,
א).
ומעתה
אין
צורך
,
רק
לבאר
פשוטי
המקראות
,
ונשא
על
זה
משלו
ואמר:
הלא
חכמה
תקרא
,
ותבונה
תתן
קולה
-
כלומר:
לבני
אדם
שישמעו
דבריה
וילכו
אחר
עצתה.
בראש
מרומים
עלי
דרך
בית
נתיבות
נצבה
-
פירוש:
בראש
המקומות
הגבוהים
,
כדי
להשמיע
דבריה
לכל
הנצבים
תחתיה.
בית
נתיבות
-
רוצה
לומר:
מקום
פרשת
דרכים
שרוב
שבילי
העיר
פתוחים
לו
,
כדי
שישמעו
קולה
כל
הולכי
העיר.
ואמר:
ליד
שערים
לפי
קרת
מבוא
פתחים
תרונה.
יד
האמור
הנה
-
פירושו:
ציר
הדלת
,
מלשון
"שתי
ידות
לקרש
האחד"
(שמ'
כו
,
יז).
וענין
לפי
קרת
-
פירושו:
שפה
,
מלשון
"על
פי
מדותיו"
(תה'
קלג
,
ב);
"שפה
יהיה
לפיו
סביב"
(שמ'
כח
,
לב).
וקרת
פירוש:
עיר
,
לשון
תרגום
"עיר"
(בר'
ד
,
יז):
"קרתא"
(ת"א);
כלומר:
במקום
שערי
העיר
,
התקועים
בזוית
העיר
להשמיע
לנכנסים
וליוצאים.
מבוא
פתחים
תרונה
-
רוצה
לומר:
לכל
יחיד
ויחיד
בפתח
ביתו
תרונה;
רוצה
לומר;
תצעק;
והה"א
נוספת
,
והראוי:
'תרון'
,
כמו
שביארנו
בפסוק
"חכמות
בחוץ
תרונה"
(מש'
א
,
כ).
והנה
כלל
בזה
כל
המקומות
שבני
אדם
מצויין
בהם
,
כי
לפעמים
כשהמושל
או
החכם
יכוין
להשמיע
דבריו
לכלל
העם
,
יעלה
למקום
גבוה
ויצוה
לאסוף
אליו
כל
העמים
לשמוע
דבריו
,
והוא
ענין
ראש
מרומים
,
ולפעמים
לא
יכוין
לכל
זה
,
אלא
שידבר
במקום
שפרשת
דרכים
ואסיפת
עם
מצויה
בו
,
כעין
הרחובות
והמקומות
הפנויים;
ולפעמים
בשער
העיר
,
מקום
שבני
אדם
נכנסים
ויוצאים
בו;
ולפעמים
בפתח
ביתו.
ורצה
בזה
,
שהחכמה
תודיע
זה
בכל
מיני
הודעה.
ויש
מפרשים
,
כי
אמר
תחלה
בראש
מרומים
,
כי
בתחלת
הלמוד
היא
רחוקה
ממנו
,
כלומר:
יצטרך
לעלות
ללמודה
בראש
מרומים
,
ובסוף
-
ליד
שערים
,
כלומר:
מקום
סמוך
ומזומן;
כענין
"לא
נפלאת
היא
ממך
ולא
רחוקה"
(דב'
ל
,
יא).
ומה
שאמר
"והיא
רחוקה
ממני"
(קה'
ז
,
כג)
-
הוא
מצד
שהיה
מבקש
לבוא
עד
תכלית
המחקר
,
והנה
"ארוכה
מארץ
מדה
ורחבה
מני
ים"
(איוב
יא
,
ט).
ויש
מפרשים
בראש
מרומים
-
על
שלימות
השכל
,
וליד
שערים
-
על
שלימות
המדות.
ומעתה
יתחיל
בסיפור
תכונת
הדברים
,
ואמר:
אליכם
אישים
אקרא
,
וקולי
אל
בני
אדם
-
קרא
הנכבדים
'אישים'
,
וההמון
-
'בני
אדם';
כי
כל
זמן
שיסמוך
לשון
'בני
אדם'
ללשון
'איש'
,
יֵאָמֵר
האיש
על
הנכבד:
"גם
בני
אדם
גם
בני
איש"
(תה'
מט
,
ג).
ואמר:
הבינו
פתאים
ערמה
,
וכסילים
הבינו
לב
-
פירוש:
הבינו
פתאים
ערמה
והתחכמות
,
להסיר
הפתיות
מכם;
כי
הערמה
הוא
ההתחכמות
,
בהפך
הפתיות
,
כמו
שביארנו
בפסוק
"לתת
לפתאים
ערמה"
(מש'
א
,
ד).
ולב
-
שם
משותף
,
יאמר
על
אבר
הלב:
"מתופפות
על
לבבהן"
(נח'
ב
,
ח)
,
ופעם
על
הרצון:
"אחרי
לבבכם"
(במ'
טו
,
לט)
,
ופעם
על
פנימיות
הדבר:
"לב
האלה"
(ש"ב
יח
,
יד)
,
ופעם
על
השכל:
"קונה
לב"
(מש'
יט
,
ח)
,
ופעם
על
המחשבה:
"לבם
הולך"
(יח'
לג
,
לא).
וכלם
סבה
אחת
,
ומצד
שהלב
משכן
השכל
והרצון
והמחשבה.
והוא
בפנימיות
הגוף
,
רוצה
לומר:
באמצע
הגוף
,
וכל
שאר
האיברים
סביבו.
וענין
וכסילים
הבינו
לב
-
אפשר
שהוא
יוצא
,
כמו
"הבן
להלז
את
המראה"
(דנ'
ח
,
טז);
כלומר
,
שתבינו
בלבבכם
דברי.
או
הוא
בודד
,
רוצה
לומר:
שכל
,
כלומר:
הבינו
שכל;
ורומז
על
דברי
השכל
שתאמר
החכמה.
או
פירושו:
הבינו
פנימיות
הדבר
,
רוצה
לומר:
המכוון
בו;
ולא
יספיק
בם
הקליפה
לבד
,
רוצה
לומר:
הנגלה;
כאמרו
"לב
נבון
יבקש
דעת"
(מש'
טו
,
יד).