תנ"ך - אך־בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל: ס

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

אַךְ־בְּ֭שָׂרוֹ עָלָ֣יו יִכְאָ֑ב וְ֝נַפְשׁ֗וֹ עָלָ֥יו תֶּאֱבָֽל: ס (איוב פרק יד פסוק כב)

טקסט וניקוד:

אַךְ־בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל: ס (איוב פרק יד פסוק כב)

טקסט בלבד:

אך־בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל: ס (איוב פרק יד פסוק כב)

תיקון קוראים:

אך־בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל: ס (איוב פרק יד פסוק כב)
ונפשו - ח': בר' מד , ל; יש' כט , ח; תה' כב , ל; מש' כג , יד; איוב יד , כב; כג , יג; לג , כ; קה' ו , ג.

אך בשרו עליו יכאב - קשה רימה למת כמחט בבשר החי.

יכבדו בניו ולא ידע - כיון שרואה אדם שנוטה למות , מיד הוא שוכח לו כל עמלו שיעמל בעולם הזה , מתוך דאגה שהוא דואג שתאכלנו רימה ותוליעה בקבר; אם בניו רבים , אינו משים ללבו , וכן אם יצערו - ולא יבין למו. אך בשרו - שתאכלנו רימה ותוליעה , על דבר זה יכאב ונפשו עליו תאבל , על גופו ונשמתו , שכמה ימים היו קשורין זה בזה ועכשיו נפרדין זה מזה. זהו מכאובו שלגוף בשעה שרואה שהוא סמוך למיתה , וזו היא אבלה שלנפש; אבל על בניו , אם יכבדו - לא ישים על לב , ואם יצערו - לא יבין למו. זהו פשוטו , ומדרשו ידוע.

אך בשרו עליו יכאב - ענינו: ימס וירקב וישחת; כמו "וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים" (מ"ב ג , ט). ופירוש עליו - על עצמו. ודרך הדרש ידוע (ראה ברכות יח , ב). ובשרו הוא גופו; וכמוהו רבים בקהלת.

עליו יכאב - כמו מתמסמס. ונפשו עליו תאבל - תהיה יחידה , בלא הגוף; כמו "דרכי ציון אבילות" , יחידות , "מבלי באי מועד" (איכה א , ד).

יכבדו בניו ולא ידע - יטעון , כי אמרתם שיגמלהו טוב או ירע על בניו , הוא לא ידע ולא יבין להם , כי אך בשרו - של אדם עליו יכאב. ונפשו עליו תאבל - תאבל על עצמו , יקרבו ימיו למות , אין חפץ בבנים ובנות אחריו. והחכם ראב"ע פירש אך בשרו עליו יכאב וישחת אחרי מותו; מלשון "וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים" (מ"ב ג , יט). והנכון מה שפירשתי.

תאבל - תכאב ותצטער.

תנצחהו ההפעלות הממית נצוח נצחי ויעדר. ואמנם אמר זה , לפי שהמות הוא כשינצחו הכחות המתפעלות הכחות הפועלות , כמו שהתבאר בטבעיות. וכאשר ישנה פניו , רוצה לומר , שיהפוך פניו וידרוך אל ההפסד ותשלחהו שלוח עולמי - הנה אחר המות לא ירגיש האדם דבר מאלו הדברים שהיה מרגיש בהם בעודו חי. הנה כבר ירבו ויכבדו בניו ולא ידע או יצערו ויתמעטו ולא יבין למו. אך בשרו , בעת שהיה עליו כאב , יכאב וירגיש בדברים המצערים אותו , רוצה לומר: בעוד שהוא חי; ונפשו , בעת שהיא עליו , תאבל ותרעם למכאובים. אמנם אחר המות לא יהיה בזה הִפעלות והֶרגש , לא לבשרו ולא לנפשו. והנה אמר איוב כל זה לפי דעת רעיו , שיראו שאלו המכות חלו עליו לעונש על מריו , והוא ירחיק זה; שאם היה הענין כן , לא היה ראוי שירדפהו השם יתברך בכמו אלו ההרדפות , לפי שהוא היה צדיק וישר , ואם היה שחטא הוא מעט. ובהיות הענין כן , הנה הוא מבואר שכבר יעשה לו השם יתברך עול אם ימיתנו באלו המכאובות אשר מוליכות אותו אל מות , לפי מה שהתבאר לו מהם על מרי מעט אשר אפשר שיוחס לו , עם שיקפח שכרו מן הצדק והיושר שעשה; כי הוא לא ישוב לחיות אחר מותו , בדרך שיוכל אז להטיב לו השם יתברך על הטוב אשר עשה. והכלל העולה מהדברים הוא , שאיוב גינה דעת צופר ובלדד לפי שהיו מכחישים המוחש , ואמר איוב שהם היו מבטלים הידיעה; לפי שכאשר לא יעשה מהמוחש שרש והתחלה , לא יהיה בכאן לידיעה דרך. וגינה צופר על אשר היה מבזה אותו , להיות צופר שאנן ושליו (ראה איוב יב , ה) , והוא היה "נכון למועדי רגל" (שם). ואחר כן הביא ראיה מהחוש לסתור דברי צופר , והוא , שאנחנו נמצא מהרשעים המצליחים מי שאין להם פחד כלל. ושפט , כי היה בלתי אפשר בצופר שידע מפעלות השם יתברך ונפלאותיו השיעור אשר היה הוא יודע אותו בזה , כי הוא היה צעיר ממנו , ואורך הזמן יוסיף אִמּות בעניינים , מצד מה שיושג בו מהמוחש. ולפי שלא התבאר לצופר מהחוש מה שראוי בזאת החקירה , היה טועה בזה המבוקש זה האופן מהטעות. ואחר כן גינה צופר ובלדד על אשר היו מנצלים השם יתברך מעשיית העול בכמו אלו הטענות הכוזבות , כי זה היה ממה שיורה שהם יאמינו שהשם יתברך עושה עול , אבל ירצו לשאת פניו בזה האופן , כמו שיכסה האדם פשע אוהבו באי זה צד שיוכל. ואחר כן הביא ראיה מחוזק הכאב לסתור דעותיהם , לפי שלא היה לו פשע והיה עם זה נענש בזה העונש הנפלא. ואחר ביאר ואמר , שלא יאשימהו אדם על , זה הדעת שהיה לו , ויאמר שלפי זה הדרך יהיה שוא עבוד אלהים (ע"פ מל' ג , יד) ועשות צדקה וחסד - כי הוא יַראה שראוי לאדם שינהיג גופו ונפשו במנהגים המשובחים כדי שתגיע לנפש הצלחתה ותושע בשם יתברך. ואחר כן הביא שתי טענות: האחת יסתור בה שיהיה השם יתברך משגיח באישי האדם , והשנית יסתור בה בייחוד דעת צופר. אמנם הראשונה היא , שהאדם הוא פחוּת ונבזה , ולזה לא יתכן שישגיח השם יתברך בו , עם היותו בתכלית הכבוד. ולא תחשוב זאת הטענה חלושה , אבל היא פלוסופית , וכבר השתמשו בה הפלוסופים וחייבו ממנה שהשם יתברך לא ידע כי כי אם עצמו. ואופן הביאור בו - כי השם יתברך , אם יקנה כמו אלו הידיעות , הנה יחשוב שיחוייב מזה שישלם הנכבד בפחות , וזה בתכלית הגנות. ועוד , שהשמחה והשלימות יהיה יותר למשיג בשיושג אצלו היותר נכבד , ולפי שהמשיג השלם יעשה פעולתו ביותר שלם שאפשר , הנה יחשוב שיחוייב מזה שלא ישיג השם יתברך כי אם העניינים היותר נכבדים; ולזה שפטו שלא ישיג השם יתברך כי אם עצמו. ואולם האמת בזה כבר ביארנו בספר מלחמות יי'. והטענה השנית - שלא יתכן שיענש האדם על אשר לא יעשה מה שאי אפשר לו עשייתו; ולפי שאי אפשר לאדם שיעשה הטוב תמיד להיותו חומרי , רוצה לומר , שאי אפשר לו שישכיל ויתבונן תמיד בפעולות השם יתברך , הנה לא יתכן שיענש על זה. ואחר כן זכר מהפלגת מכאובו , שהוא היה בוחר המות עליו. והנה ההתוַכּחוּת שהיה לו עם השם יתברך בזה המענה הוא לפי דעת אלו האנשים החולקים עמו , לא לפי דעתו; ובו טענה על דבריהם כמו שקדם.

יכאב - יש אומרים: ישחת; והנכון: כמשמעו.

עליו יכאב - בעת חליו. עליו תאבל - אחר מותו. או בעת חליו תאבל , כי היא יודעת שיֵהרס משכנה; וזהו נכון.

ואמרו: אך בשרו עליו יכאב וגו' - מליצה שירית , כמו שיאמרו בארצנו זאת: עם המת ילך האבל.

אך בשרו עליו יכאב - יש לומר: בדרך משל מדבר , שאין המת מרגיש כלום.
ריכוז קישורים