תנ"ך - איוב פרק ג פסוק ב - ויען איוב ויאמר: פ

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר: פ (איוב פרק ג פסוק ב)

טקסט וניקוד:

וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר: פ (איוב פרק ג פסוק ב)

טקסט בלבד:

ויען איוב ויאמר: פ (איוב פרק ג פסוק ב)

תיקון קוראים:

ויען איוב ויאמר: פ (איוב פרק ג פסוק ב)
ויען - ויצעק; שכל 'ענייה' האמורה בתורה , אינה אלא לשון הרמת קול , ואב לכולם: "וענו הלוים... קול רם" (דב' כז , יד).

ויען איוב - ויצעק; כל 'ענייה' האמורה בתורה אינה אלא לשון הרמת קול , ואב לכולן: "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם" (דב' כ , יד) , וכן "וענית ואמרת" דביכורים (דב' כו , ה).

ויען איוב - כמו "וענית ואמרת" בהביאו הבכורים (דב' כו , ה); ויהיה עניינו כמתחיל. או שאלוהו חבריו אחר מלאת שבעת ימים: מה לך? אז ענה להם; וכן "וענית ואמרת" בהביאו הבכורים - ישאלוהו הכהנים: מה זה? ידוע כי אין בלשון הקדש סימן שיורה על הזמן האמצעי , ואין בלשונם חוץ מעתיד ועבר. וכל מה שתמצא באיוב שהוא לשון עתיד , הוא בינוני או לשון עבר.

ויען - נופל אל התחלת דיבור , כמו "וענו הלויים" (דב' כז , יד); "ותען להם מרים" (שמ' טו , כא).

ויען איוב - כמו "וענית ואמרת" (דב' כו , ה).

ויען - הרצון בו: 'ויקרא' , כמו "וענית ואמרת" (דב' כו , ה) , שהרצון בו קריאה , לא תשובה.

צעק איוב ואמר:

ויען איוב ויאמר. ויען - זה השורש נמצא עם המֵחֵל לדבֵּר , כמו "ענה דודי ואמר לי" (שה"ש ב , י); וכן ויען איוב. ויאמר - מלעיל או מלרע , ושניהם נכונים. רק 'ויאמר' שהוא מלעיל הוא יותר נכון , כי הטעם - תשלום לחסרון. וכן לכל הפעלים.

ויען איוב ויאמר: יאבד יום וגו'. לא אמר 'איוב העוצי' , כמו שאמר "התימני" (איוב ב , יא ועוד) וזולתו , כי כבר קדם זכרו כי היה מ"ארץ עוץ" (שם א , א) , ולא נזכר זה ברעיו. אמנם כונת זה המענה , כי כאשר ראה איוב התמוגגוֹ בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו (ראה איוב ב , ז) , קלל יום לידתו. ולא התמרמר כלל בכל ספרו על הפקד בניו וקניניו , כי כן ראוי למשכיל; אך על נגעי גופו. ואמר דרך כעס: מי יתן והיה נאבד היום ההוא; והיה זה כאלו אמר: מי יתן ולא נוצרתי מעולם. וזה דרך מליצת שיר , כי מי יוכל להשיב מה שעבר?! וכן אמר ירמיה: "ארור היום" וגו' (כ , יד). אמנם , אחרי כן בקש והתאוה איוב דבר עתיד , אפשר היותו , והוא שיגיעהו המות; וזהו אמרו: "למה יתן לעמל אור" וגו' (להלן , כ) וכן עשה אליהו (ראה מ"א יט , ד) ויונה (ראה יונה ד , ח). וזה דרך כל אדם , ואף בהיותו חכם גדול , כי ישער שקדו בצער קשה , וכי לא יוחיל סורו עד יום מותו. זהו כל העולה ממענה זה מאיוב.

ויען איוב. והלילה אמר הורה גבר - חיוג' (שלשה ס"ד: ע' 57 : 'הרה') וכן ג'נאח מפרשים אותו כי הוא פועל 'שלא הוזכר שם פועלו' , כמו "הורג" (יש' כז , ז) , "שורף" (וי' טז). וקשה בעיני לפרש כן , שאין לשון הריון נופל אלא על האשה המתעברת , כמו "והרית וילדת בן" (שו' יג , ג); "ותהר האשה" (ש"ב יא , ה); "ותרא כי הרתה" (בר' טז , ד). ולא ימצא לעולם זה הלשון על האיש המעבר , לומר 'פלוני הרה את אשתו' , ויהיה כמו 'עיבר את אשתו'. ו"ברכות הוריי" (בר' מט , כו) - כאילו אמר 'אמותיי שנתעברו ממנו'. גם לא ימצא זה הלשון על העוּבָּר , שיאמר עליו כי העובר הוֹרָה כמו שתאמר יוּלַד; אם כן , אם הוא 'פועל שלא הוזכר פועלו' , היה לו לומר 'הורתה' , והיה נופל על האשה שנתעברה. לכן אני אומר שהורה הוא כמו "כאשר היתה עושה" (ראה אס' ב , כ): כמו שתאמר מן 'עשה' - 'עושָה' לנקבה , כך תאמר מ'הרה' - הורה. והיה מקלל הלילה שאמר המלאך: אֵם איוב הורה , כלומר: נתעברה מבן זכר.