תנ"ך - וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו: (ויקרא פרק א פסוק ד)

טקסט וניקוד:

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: (ויקרא פרק א פסוק ד)

טקסט בלבד:

וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו: (ויקרא פרק א פסוק ד)

תיקון קוראים:

וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו: (ויקרא פרק א פסוק ד)
וְיִסמוֹך יְדֵיהּ עַל רֵישׁ עֲלָתָא וְיִתרְעֵי לֵיהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי :

וסמך ידו - ד': וי' א , ד; ג , ב; ד , כד; עמ' ה , יט. וסמך ידו - ג' בתורה: וי' א , ד; ג , ב; ד , כד. לכפר עליו - ו': וי' א , ד; ח , טו; יד , כא , כט; טז , י; במ' טו , כח. לכפר עליו - ה' (בסיפרא): *וי' א , ד; ח , טו; יד , כא , כט; טז , י.

על ראש העולה - להביא עולת חובה לסמיכה , ולהביא עולת הצאן (ראה תו"כ ויקרא נדבה פרשתא ג פרק ד , ג). העולה - פרט לעולת העוף (ראה שם , ז). ונרצה לו - על מה הוא מְרַצה לו? אם תאמר: על כריתות ומיתות בית דין , או מיתה בידי שמים או מלקות - הרי עונשן אמור! הא אינו מְרצה אלא על 'עשה' ועל 'לאו שנתק לעשה' (ראה שם , ח).

וסמך ידו - היה נראה מהפשט , שידו האחת יסמוך; כי דרך שעיר המשתלח איננה כדרך כל הקרבן (ראה וי' טז , כ - כב) , על כן שנה הכתוב (ראה שם , כא). רק כאשר מצאנו המעתיקים שהעתיקו (ראה תו"כ אחרי מות פרשתא ד , ד) שכל סמיכה בשתי ידים , סמכנו עליהם. והגוף הקָרֵב לכפר על העוֹלֶה על הרוח (ע"פ יח' כ , לב) , יקרא 'עולה'; גם כן הקרב בעבור חטאת ואשם , יקרא "חטאת" (וי' ד , כא) ו"אשם" (וי' ה , יט). ונרצה לו - יפק רצון מהשם (ע"פ מש' ח , לה). לכפר עליו - להיות כופר עונש שיש עליו.

לכפר עליו - לפי הפשט , כשאדם אוכל בשוגג חֵלב , מביא חטאת; ואם ספק בידו , מביא אשם תלוי (ראה משנה כריתות ה , ה). ופעמים שהוא סבור שהוא אוכל היתר ודאי , והוא אוכל חֵלב , והעולה מכפרת לו על שאינו יודע כלל. ורבותינו אמרו (ראה יומא לו , א) , שהיא מכפרת על 'עשה' , ועל 'לא תעשה' הניתק ל'עשה'. וסמך... ושחט - שיתעסקו בו הבעלים לשמש לפני בוראם; אבל מִקַבָּלה ואילך - מצוַת כהונה (ראה תו"כ ויקרא נדבה פרשתא ד , ב). את בן הבקר - משמע לשון בַּחֲרוּת; שלא יביאו זקן יותר מדאי וחולה , משום "הקריבהו נא לפחתיך" (מל' א , ח). בני אהרון - שלא יהו זקנים מרוֹתתין; כמו שאמרו רבותינו (ראה חולין כד , ב): כהן , מאמתי פסול לעבודה? משירתת. הכהנים - הראויים לכהונה; שאינם לא חללים ולא בעלי מומין (ראה תו"כ ויקרא נדבה פרשתא ד , ו) , ולא טמאין , ולא אוננים (ראה יל"ש תורה תתקיז) , ולא שתויים , ולא יושבים ועומדים בכהונם שלבושים בגדי כהונה , והמחוסר בגדים; וכל אילו מחללין עבודה. אשר פתח אוהל מועד - ולא על המזבח הזהב שבהיכל (ראה רשב"ם). ורבותינו אמרו (ראה תו"כ ויקרא נדבה פרשתא ד , יד): כשההיכל עומד , ולא כשהוא מפורק. וזרקו... סביב - דרשו רבותינו (ראה תו"כ שם , ט): שתי מתנות שהן ארבע.

וסמך ידו - בשתי ידיו , כי מצאנו: "וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר" (שמ' כט , י); "וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל" (שם , טו) - ודרשו בו (ראה תו"כ צו מילואים פרשתא א , יג): ידי כל יחיד ויחיד; והנה הוא בשתי ידיו. ובשעיר המשתלח מפורש: "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר" (וי' טז , כא). ולא ידעתי , אם כן - למה כתב בכל שאר הסמיכות "את ידו" (וי' ג , ח ועוד)? ואולי להוציא ממנו מה שדרשו (ראה מנחות צג , ב): 'ידו' ולא יד שלוחו; כי שמא היה במשמע 'ידיו' - להביא את שתיהן , ולא נִמעַט בו השליח; אבל עכשו , שהסמיכה בשתי ידים , לא כתב לשון יחיד אלא למעט השליח; שאע"פ ששלוחו כמותו בשאר המקומות , לא נדון כן בסמיכה. וב'תורת כהנים' (אחרי מות פרשתא ד , ד): "וסמך אהרן את שתי ידיו" (וי' טז , כא) - מלמד שהסמיכה בשתי ידים , בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים. ונרצה לו לכפר עליו - על מה הוא מרצה לו? אם תאמר: על כריתות ומיתות בית דין , או מיתה בידי שמים או מלקות - הרי ענשן אמור! הא אינו מרצה אלא על 'עשה' ועל 'לאו הניתק לעשה'. לשון רבנו שלמה , ובריתא היא ב'תורת כהנים' (ויקרא נדבה פרשתא ג פרק ד , ח). ואני תמה: וכי היכן ענשן אמור?! כי הקרבנות - בשוגגין הן מרצין! ונוכל לומר , שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין , ועל חייבי מלקות שוגגין , וכן על חייבי מיתות בית דין שוגגין - באותן שאין חייבין עליהם חטאת , כגון מכה אביו ואמו ומקלל בשם; שחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין. ואולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות בית דין ובחייבי כריתות ענשן במזיד ובשוגג , ופירש בחייבי מיתה בידי שמים ענשן במזיד למיתה ובחייבי 'לאוין' למלקות , ולא פירש בהם שום עונש בשוגג , נראה להם לחכמים שכל העונש שבהם פרטו הכתוב; כי למה יפרש ענשן של אלו במזיד ובשוגג , ויפרש עונש האחרים במזיד ולא יפרש אותו בשוגג , ויאמר שיהא מחוייב להביא בהן עולה? ולכך ראו שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא ענשן המפורש בהן במזיד , אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא , ואין צריכין רִצוי כלל. וזהו שאמרו: 'כבר ענשן אמור' - שכל הענש שרצה להטיל עליהם כבר אמרוֹ הכתוב , אבל על 'עשה' ועל 'לא תעשה הנתק לעשה' המזידין , שלא הזכיר בו שום עונש ואי אפשר שלא יענש בהן , בזה יְרצה העולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו. ויתכן לומר , כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה 'לכפר עליו על שגגתו אשר שגג' כאשר בקרבנות החטא (ראה וי' ה , יח) , ואמר: ונרצה , היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים , שאינם רצויים לפניו ― כי השוגג , אע"פ שחטא , רְצוי השם הוא ― אם כן אי אפשר לו לכפר במזידים זולתי על 'עשה' ועל 'לא תעשה שניתק לעשה' שלא נגזר בהם עונש אלא שאינם רצויים למלך , שעברו על מצותו; ובמה יתרצו אל אדוניהם (ע"פ ש"א כט , ד)? - בדורון הזה. וראיתי באגדה ב'ויקרא רבה' (ז , ג): תני רבי שמעון בן יוחאי: אין העולה באה אלא על הרהור הלב; אמר רבי לוי: מקרא מלא הוא: "והעולה על רוחכם היה לא תהיה" (יח' כ , לב) - העולה מכפרת על רוחכם; וכן באיוב הוא אומר: "והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם" (א , ה) - הדא אמרה: אין העולה באה אלא על הרהור הלב. והטעם: שלפי שהוא חֵטא שאין מכיר בו אלא יי' , לפיכך כולה "כליל ליי'" (ש"א ז , ט). ולשון ונרצה לו - יחזור אל השם הנכבד הנזכר , שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו; מלשון "במה יתרצה זה אל אדניו" (ש"א כט , ד); "ואור פניך כי רציתם" (תה' מד , ד); וכן רבים. ויתכן כי ונרצה - כנוי לחֵטא , שנרצה לו חטאו לכפר עליו; מלשון "כי נרצה עונה" (יש' מ , ב); "עד רצתה הארץ את שבתותיה" (דה"ב לו , כא); "והם ירצו את עונם" (וי' כו , מג) - לשון השלמה. ויתכן שהוא כענין הראשון , כאלו העון רצוי לפני השם , לא יחר אפו עוד.

וסמך ידו על ראש העולה - מפני שזאת הסמיכה היא כלי מה לכפר עליו , כמו מה שדרך העולה לכפר , הנה יתודה בעת סמיכתו אותן העונות. והנה למדנו זה ממה שנאמר בפרשת 'אחרי מות': "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל" וגו' (וי' טז , כא). ולזאת הסבה היתה הסמיכה להורות שהוא כאלו סלק מעליו אותן העונות והעתיק אותן על ראש הבעל חי ההוא , כדי שיתישב בלבו שכבר נתכפרו לו אותם החטאים. ולזה תועלת מבואר , שאם לא יחשוב שיתכפרו לו עונותיו בשובו אל השם יתעלה , הנה מי שחטא חטאים עצומים יחשוב כי כבר אבד אבד ויוסיף לחטא תמיד , לחשבו שאין לו תועלת בשובו לשם יתעלה , שלא יאבד בסבת העונות שחטא בהם. וזהו התועלת הכולל בעניין הקרבנות הבאים על החטאים , והם לא יכפרו בזולת התשובה. ויתבאר מזה גם כן שהסמיכה לא תנהג בלבד בעולת נדבה , אבל תנהג גם כן בעולת חובה כי היא יותר ראויה בזה , להיותה באה על חטא מה. ובכלל , הנה מצאנו הסמיכה נוהגת בקרבנות הבאים על החטא , כמו שיתבאר במה שיבא. וזאת הסמיכה היתה לצד המערב , רוצה לומר שפני הסומך היה לצד המערב; שהרי מצאנו במקום אחר בזאת הפרשה מבואר זה בעניין הסמיכה: אמר בפר העלם דבר של צבור: "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר לפני יי'" (וי' ד , טו). ולמדנו גם כן מזה המקום , שהסמיכה היא בשתי ידים , ועל ראש הבעל חי ההוא , לא על אבר זולתו , כאלו בכל כחו העתיק ממנו אלו העונות ושמם על ראש הבעל חי ההוא. ולפי שהכונה בסמיכה זאת הכונה , למדנו שבעל הקרבן בעצמו יחויב שיסמוך ידיו על ראש קרבנו , לא בנו ולא אשתו ולא שלוחו. וכבר בארנו זה עוד ממה שנזכר בפרשת 'ואתה תצוה': "וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר" (שמ' כט , י) , כמו שבארנו שם.
ריכוז קישורים