תנ"ך - ויקרא פרק יא פסוק כט - וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על־הארץ החלד והעכבר והצב למינהו:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ: (ויקרא פרק יא פסוק כט)

טקסט וניקוד:

וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ: (ויקרא פרק יא פסוק כט)

טקסט בלבד:

וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על־הארץ החלד והעכבר והצב למינהו: (ויקרא פרק יא פסוק כט)

תיקון קוראים:

וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על־הארץ החלד והעכבר והצב למינהו: (ויקרא פרק יא פסוק כט)
וְדֵין לְכוֹן דִּמסָאַב בְּרִחשָׁא דְּרָחֵישׁ עַל אַרעָא חֻלדָּא וְעַכבְּרָא וְצַבָּא לִזנוֹהִי :

וזה - כ"ג ראשי פסוקים: בר' ו , טו; שמ' כט , א , לח; וי' יא , כט; במ' ח , ד; יח , יא; לד , ז; דב' יד , יב; טו , ב; יח , ג; יט , ד; יהו' ה , ד; שו' כא , יא; ש"א ב , לד; מ"א ז , כח; ט , טו; יא , כז; מ"ב יט , כט; יש' לז , ל; לח , ז; יח' מז , טו; איוב כא , כה; עז' ז , יא. למינהו - י"ד: ראה לעיל , טז.

וזה לכם הטמא - כל טֻמאות הללו אינן לאיסור אכילה אלא לטומאה ממש - להיות טמא במגען , ונאסר לאכול תרומה וקדשים וליכנס למקדש. החולד - 'מושטיל' [בלעז]. והצב - 'פורייט' [בלעז] , שדומה לצפרדע.

וזה לכם הטמא - במגע. גם אלה השמונה לא נוכל לדעתם באמת , גם העופות (ראה לעיל , יג - יט) , כי אם מדברי הקבלה.

וזה לכם הטמא - אינו צריך להזהיר על אכילתם , שאינם בני אכילה; אלא אומר שהן מטמאין , לפי שיש להם עורות , כמו שמפורש ב'שמונה שרצים' (שבת קז , א) , ואדם עשוי ליטפל בשקצים ובנבילות , שהוא דבר מאוס , וישראל קדושים וטהורים. אבל שאר שרצים , שאין להם עורות ולא אתי ליטפל בהם , לא הוצרך לטמאם [הג"ה]; מיהו הרי הם בכלל "לא תאכלום כי שקץ הם" (להלן , מב). כל מקום שאמר 'טמאים הם לכם' , 'טמא הוא לכם' - לשון שבח לישראל הוא; כלומר: לכם הוא טמא , שאתם עם קדוש; אבל לשאר אומות , שהם משוקצים , ראוים הם. ורבותינו דרשו (ראה תו"כ שמיני פרשתא ג , ח) מלכם - שלכם יהא , שהוא מותר בהנאה.

וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ - הנה אע"פ שאלו השרצים הם מסוג הבעל חי ההולך , והיה ראוי מפני זה שיקדים עניינם לשרץ העוף , הנה לא זכרה התורה עניינם כי אם בסוף , לפי שלא מצאנו בהם מין נאות למזון כמו העניין בשרץ העוף. ולזה לא היה המאמר בזה להבדיל הנאכל מן הבלתי נאכל כמו העניין במה שזכרה קודם זה מענייני הבעלי חיים בזאת הפרשה , אבל הבדילה המְטַמא ממנו מהבלתי מְטַמא ממנו , עם היותם כלם אסורים באכילה , כמו שזכר אחר זה: "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (להלן , מא). החולד והעכבר והצב למינהו - הנה הצב , לפי מה שאחשוב , הוא השרץ הנקרא 'אוראן' בלעז , והוא מתנפח מאד בעת כעסו עד שיבקע וימות; ואותו האיד היוצא ממנו ימית כל מה שיפגש מהבעלי חי. ולזה נקרא צב , מענין "לצבות בטן" (במ' ה , כב).