תנ"ך - מקראות גדולות הכתר - ויקרא פרק יב פסוק א

(אחת עשרה תועלות וחמישים וארבעה שורשים לפרשות 'תזריע - מצורע': וי' יב , א - טו , לג) ואולם התועלות המגיעות מאלו הפרשיות הנה הם עשרה: התועלת הראשון הוא בדעות , והוא מה שלמדתנו התורה במה שאמרה "אשה כי תזריע וילדה זכר" (וי' יב , ב) , שלזרע הנקבה מבוא בהולדה , כמו שבארנו. התועלת השני הוא במצות , והוא להודיע דין טומאת היולדת וטהרתה. וכבר ביארנו התועלת המגיע מזאת המצוה בדיעות ובבריאות גוף הנולדים. והנה שרשי זאת המצוה הם ארבעה: השרש הראשון הוא , שהיולדת זכר , ואע"פ שלא ראתה דם , טמאה לידה שבעה ימים , ואחר זה יהיו לה דמי טוהר שלמות עד ארבעים יום. ואולם אם היתה יולדת נקבה , תטמא לידה ארבעה עשר יום , ואחר זה יהיו דמיה טהורין עד סוף שמנים וזה כלו נזכר בביאור התורה (וי' יב , ב) , וכבר נתבאר זה בספרא (תו"כ תזריע פרשתא א פרק א , ז). וראוי שיתבאר מזה , שאם תקרה לה לידה אחרת בימי טהרה , הנה היא טמאה לידה. כבר נזכר זה ברביעי מנדה (לח , ב). והוא מבואר ממה שזכרנו , כי ממעין אחד יצאו אלו הדמים הטהורים והטמאים , אלא שפעם נמשך לו דם מבושל ופעם דם נא; ולזה יהיה זה הזמן שהגבילה לו התורה - הוא המשים אותו טהור או טמא לסבה שזכרנו. כבר נזכר זה ברביעי מנדה (לה , ב). השרש השני הוא , שאין לידה קודם יצירת הולד , וזה מבואר בנפשו. ולפי שאין היצירה לולד נשלמת קודם ארבעים יום , הנה הוא מבואר שהמפלת קודם זה לא תהיה טמאה לידה. ולפי שמלשון התורה יראה שתהיה הויה שלמה , לפי שכבר אמר בזכר "וביום השמיני ימול" (וי' יב , ג) , הנה יֵרָאה מזה שלא נשפוט על היות זאת ההויה שלמה באופן שינתן לה דמי טוהר , עד שישעיר הולד; וזה מבואר חיובו מהסבה שנתננו בדמי טוהר. ולפי שהוא מסופק אם כונה התורה במה שאמרה "וביום השמיני ימול" - שתהיה זאת הצורה שלמה או אמרה זה להודיע מצות המילה לפי דרכה , הנה נשפוט בזה להחמיר , ולא יהיה לה דמי טוהר אם ילדה מעת ארבעים יום להריונה עד שישעיר הולד. כבר נתבאר בשלישי מנדה (כה , ב). וראוי שיתבאר מן השרשים הכוללים , שהיולדת מה שהוא ספק אם זכר או נקבה , הנה תהיה טמאה לידה מספק ארבעה עשר יום; ואם השעיר הולד לא יהיו לה ימי טוהר כי אם עד שלמות ארבעים יום. כבר נתבאר זה בשלישי מנדה (כט , א). השרש השלישי הוא , שהוא ראוי שתלד מה שהוא מין אדם , שנאמר: "וילדה זכר" וגו' , "וביום השמיני ימול" וגו' (וי' יב , ב - ג); וזהו גם כן הנהוג בלידה. אבל אם ילדה מה שהוא ממין אחר , כגון בהמה חיה ועוף , אין זאת נקראת 'לידה' , שאין זה מדרך הזרעתה , אבל הוא מותר עפושי , אע"פ שתהיה שם שליא. וכבר נשפוט שיהיה ממין אדם בצורת הפנים , אם היו פני אדם באופן מה. כבר נתבאר זה בשלישי מנדה (כא , א). השרש הרביעי הוא , שלא תקרא 'לידה' אם לא היתה דרך הרחם; וזה מבואר מצד הוראת הגדר. ועם זה יש בזה ראיה מלשון התורה , שנאמר: "אשה כי תזריע וילדה זכר" (וי' יב , ב) - עד שתלד ממקום שמזרעת. לפיכך יוצא דופן אין אמו טמאה לידה ואין לה דמי טוהר; ואע"פ שיצא דם מהרחם בעת צאת הולד דרך דופן , הנה דינו כדין דם שיצא משאר נשים שאינן יולדות. כבר נתבאר זה בחמשי מנדה (מ , א; מא , א - ב). והוא מבואר , שאע"פ שיהיה הלידה דרך הרחם , אינה נקראת 'לידה' עד שיצא רובו או עד שיצא ראשו , כי אז גם כן הוא כילוד , כי יש לו כח למשוך מהאויר המקיף בכלי הנשימה , ויוכל לחיות אע"פ שתמות אמו. ובכלל הנה לא ימות הנולד שנולד בשלמות אם ישוב להיות קצתו תוך מעי אשה , כיון שראשו הוא לחוץ; ולזה יתחיל למנות מהעת ההיא ימי טומאה וימי טהרה , והעת שיפול בו מצות מילה. כבר נתבאר זה בשלישי ובחמישי מנדה (כח , א; מב , ב). התועלת השלישי הוא במצות , והוא מה שצוה לימול את הבן ביום השמיני. והנה התועלת בזאת המצוה הוא , כמו שזכר הרב המורה (מו"נ ג , מט) , להחליש כח האבר ההוא שלא ימָשך האדם אל זה הפועל המגונה אם לא לקיום המין , כי כל שוגה בו לא יחכם (ע"פ מש' כ , א) , וימנע ממנו כל שלמות לרוב המָשְכו לזה הפועל וטרדתו בו; והוא מבואר מאד מן החוש. ולזה אמר: "נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה" (מש' ו , לב); ואמר: "מי פתי יסור הנה" (מש' ט , ד); ואמר שם , כי האויל הולך אחריה פתאום כשור לטבח יובל , והוא בלתי מרגיש כי בנפשו הוא (ראה מש' ז , כב - כג). והנה לא הסכימה התורה להחלישו באופן שימָנע זה הפועל לגמרי , אבל הזהירה מזה אפילו בשאר הבעלי חיים. והנה היתה המילה בשמיני כמו שזכר הרב המורה (מו"נ ג , מט) , לפי שאז התחזק כח הנולד קצת חזוק , ולו עדיין מן הרכות , מה שיסבב שלא יקשה לו מאד זה החתוך; עם שאז לא התחזקה מאד האהבה הדמיונית בין הוריו ובינו , ולזה יקלו בו אז למלאת מצות השם יתעלה , ויהיה זה סבה מביאה להשלמת זאת המצוה. ואלו באה המצוה הראשונה לילוד , הנה כשיכנס בגדר החיוב במצות יהיה לו מהקושי בזה הפועל , מה שאפשר שיהיה סבה אל שלא ישלים המצוה הזאת. והנה זה גם כן אות ברית , יוכרו בו אנשי התורה השלמה; וזה ממה שישלים קיום התורה , כמו שזכר הרב המורה בספרו הנכבד 'מורה הנבוכים' (שם). ואולם שרשי המצוה הזאת הם ששה: השרש הראשון הוא , שזאת המצוה ראוי שתעשה ביום ולא בלילה , שנאמר: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (וי' יב , ג) , והכונה: ביום ולא בלילה; עם שזה העת היותר נהוג שתעשנה בו כמו אלו הפעולות. כבר נתבאר זה בשני ממגלה (כ , א). השרש השני הוא , שהמצוה היא למולו לאב , בן שמנה ימים , כי אי אפשר שתהיה זאת המצוה לנולד , כי אינו בן דעת; ותשוב בהכרח זאת המצוה למי שהבן ברשותו לעשות ממנו כחפצו , והוא האב. ואולם האם , עם שאינה שולטת בזה , הנה אין לנשים בקיאות בכמו אלו הפעולות לחסרון דעתם , ואינם גם כן בגדר זאת המצוה מצד עצמותם; והוא , שראוי שיהיה השליח בפועל - מה - שראוי לפועל ההוא מצד עצמו. כבר נתבאר זה בראשון מקדושין (כט , א). ומזה גם כן יתבאר , שהרב (מש"ת מילה א , ג) חייב למול את העבד שהוא יליד בית בשמיני , כי החיוב - למול יליד בית בשמיני , שנאמר בפרשת 'לך לך': "בן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף"; והוא מבואר , שאי אפשר שישוב אמרו "בן שמונה ימים" - למקנת כסף , כי על הרוב כבר יהיה 'מקנת כסף' אחר היותו בן שמנת ימים; ולזה הוא מבואר , שזה ישוב ל"יליד בית" לבד. ואולם ל'מקנת כסף' - ראוי שימולהו הרב ביום שהוא מקנת כסף , כי התורה לא הגבילה בזה זמן , וראוי שיהיה האדם זריז בענין המצוה. כבר נתבאר זה בתשעה עשר משבת (קלה , ב). וראוי שיתבאר מזה , שמילת הבן ויליד בית בשמיני דוחה את השבת ואת היום טוב , כי התורה הגבילה זמן לזה. ויחויב מזה , שיהיו הדברים העצמיים למילה , שאי אפשר לעשותם קודם זה - דוחים שבת ויום טוב , לא מכשירי מילה שאפשר לעשותם קודם זה , כמו האזמל שמלין בו ומה שידמה לזה; רוצה לומר , שאין עושין האזמל בשבת לצורך המילה. כבר נתבאר זה בתשעה עשר משבת (קלב , א - קלג , א) ובתשיעי מפסחים (? ראה פסחים סט , ב). והוא מבואר שאם היה בזה ספק , אם מצד הזמן שהוא ספק שמיני , אם מצד הנושא שהוא ספק אם הוא חייב לימול , כמו העניין במי שנולד מהול , שכיון שאין לו בשר ערלה ידמה שלא יתחייב לימול , שנאמר: "ימול בשר ערלתו" (וי' יב , ג) , ולפי שלא מל ידמה שיצטרך להטיף דם ברית - אין מילתו דוחה את השבת ואת היום טוב. כבר נתבאר זה בתשעה עשר משבת (קלד , ב - קלה , א). השרש השלישי הוא , שאין מתנאי המחוייב , רק שתמצא לו ערלה , רוצה לומר: האבר אשר הוא בו , שנאמר "ימול בשר ערלתו"; ומזה יתבאר שאם היו שתי ערלות כדמיון האברים הנוספים , יתחייב לימול כל אחד מהם. וכן אם היה אנדרוגינוס , שהרי יש לו ערלה. ועוד , שהתורה אמרה "בן שמונת ימים ימול לכם כל זכר" (בר' יז , יב) , והוא מבואר שאנדרוגינוס נכנס בזה הגדר , שהרי יש לו פועל הזכר באופן מה. ומזה גם כן יתבאר שאין מתנאי המחויב לימול שתהיה לידתו דרך הרחם , אבל אע"פ שיצא דרך דופן הרי הוא חייב לימול , שהרי הוא זכר. וראוי שתדע שאין דוחה את השבת מילה אחת מאלו שזכרנו בזה השרש , והוא יוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות , שהרי בכל אחד מהם ספק. וזה , כי מפני שאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (וי' יב , ג) אחר אמרו "אשה כי תזריע וילדה זכר" (שם , ב) , ידמה שלא ינהג זה ביוצא דופן , ושלא ינהג באנדרוגינוס , לפי שאינו זכר; וכן מי שיש לו שתי ערלות , הנה יסופק באיזה מקום הוא 'זכר'. כבר נתבאר זה בתשעה עשר משבת (קלד , ב - קלה , ב). השרש הרביעי הוא , שהמחוייב לימול יחוייב שלא יהיה נפל; כאלו תאמר שהוא בן שמנה חדשים , ששערו לקוי ואין צפרניו שלמים כברייתן; שהרי לא נגמרה הוייתו , והרי הוא כאבן כי אין לו כח לחיות. וכבר נתבאר בפרשת 'לך לך' , מאמרו "וערל זכר אשר לא ימול... בשר ערלתו" (בר' יז , יד) , שהנמול ראוי שיהיה אפשרי להיות גדול , באופן שיצווה בעצמו על זאת המצוה; ולזה הוא מבואר שאין מילתו דוחה את השבת. כבר נתבאר זה בתשעה עשר משבת (קלו , א). השרש החמישי הוא , שהמחוייב לימול שמל אותו איזה שיהיה , יצא ידי מצות מילה. הלא תראה כי צפורה מלה את בנה , וסר מעל משה העונש הנפלא שהיה מגיע לו על שנתעצל במילת בנו. כבר נתבאר זה בשני מעבודה זרה (כז , א). השרש הששי הוא , שמי שלא נימול והגדיל , חייב כרת אם לא מל קודם שימות - אם היה מזיד. אך קודם זה לא יתחייב כרת , כי התורה לא הגבילה לו זמן , שנאמר: "וערל זכר אשר לא ימול... בשר ערלתו ונכרתה" (בר' יז , יד). כבר נתבאר זה בששי מפסחים (סט , ב). וראוי שתדע , שעניין המילה היא הסרת הערלה המכסה העטרה. והוא מבואר מהשרשים הכוללים , שאם גלה רוב העטרה בעת המילה , לא יתחייב מן התורה לחזור בחתוך העור ופריעת העטרה. כבר נתבאר זה בתשעה עשר משבת (קלז , א). והוא מבואר גם כן מהשרשים הכוללים , שאם היה סכנה לנולד אם ימול , הנה תהיה המלה נדחית מפני סכנת נפשות , שהרי אפשר לקיימה לאחר זמן. כבר נתבאר זה בתשעה עשר משבת (שם). התועלת הרביעי הוא במצות , והוא מה שצוה שתקריב היולדת קרבן להשלים טהרתה. והנה התועלת בזאת המצוה הוא להעיר על חוזק זאת הטומאה , שלא תטהר כמו העניין בטומאת מת ומצורע וזב וזבה. וכבר זכרנו התועלת המגיע בדיעות מעניין הטמאות והטהרות. והנה שרשי זאת המצוה הם שנים: השרש הראשון הוא , שאין היולדת מביאה קרבן אלא אחר 'ימי מלאת' , כדי שלא תחסר לטהרתה כי אם הכפרה , שנאמר: "ובמלאת ימי טהרה" וגו' , "וכפר עליה הכהן וטהרה" (וי' יב , ו - ז). לפיכך , אם ילדה ולדות הרבה זה אחר זה והביאה כפרתה אחר ימי מלאת הראשונים קודם ימי מלאת האחרונים - לא יצאת , שהרי אינה טהורה , לפי שהיא תוך 'ימי מלאת'. כבר נתבאר זה בתשיעי מנזיר (סד , ב). ומזה יתבאר , שהיולדת או המפלת ולדות הרבה , זה תוך 'ימי מלאת' של זה , מביאה קרבן אחד לכולן. אבל אם לא היה זה תוך 'ימי מלאת' של זה , מביאה קרבן על כל לידה ולידה. כבר נתבאר זה בראשון ובשני מכריתות (ח , א; ט , ב). השרש השני הוא , שהחטאת הוא מעכב הכפרה , לא העולה , שנאמר: "והקריבו לפני יי' וכפר עליה" (וי' יב , ז) - מגיד שבאחד מהם תשלם הכפרה , והוא החטאת; כי בו היו הדברים , שנאמר: "ובן יונה או תור לחטאת... והקריבו" (וי' יב , ו - ז). ועוד , שהחטאת ראוי יותר לכפרה מהעולה , וזה מבואר בנפשו. כבר נתבאר זה בספרא (תו"כ פרשתא א פרק ג , ה). ומזה המקום יתבאר , שהעולה - אפשר שתקרב לאחר מיתת היולדת , לא החטאת; כי אין כפרה לאחר מיתה. ולזה הוא מבואר , שאם קרבה חטאתה ומתה , יקריבו היורשים עולתה , כי כבר נתחייבו נכסיה בזה הקרבן. כבר נתבאר זה בראשון מזבחים (ה , א) וממנחות (ד , ב). וראוי שתדע , שאם עבר יום הכיפורים על היולדת קודם שתביא קרבנה , אינה פוטרה מקרבן לידה , לפי שזה הקרבן משלים הטהרה ומכשירה לאכול בקדשים; והנה יום הכיפורים אינו מטהר האנשים הטמאים , אבל הוא מכפר החטאים והפשעים. כבר נתבאר זה בששי מכריתות (כה , א). ולפי שאין קרבנות יולדת וזב וזבה ומצורע באים על חטא , הנה אפשר שיקריבם זולתם על ידם , שלא מדעתם. תדע , שהאדם מביא קרבן על בנו ועל בנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה , ומאכילן בזבחים , כמו שנתבאר זה ברביעי מנדרים (לה , ב). התועלת החמישי הוא במצות , והוא מה שצוה שיהיה המצורע טמא באופן הנזכר בתורה. וכבר נתבאר במה שקדם התועלת המגיע מזאת המצוה. ואולם שרשי זאת המצוה הם עשרים ושנים: השרש הראשון הוא , שטומאת הנגע וטהרתו תלויה בכהן , שנאמר: "וטהרו הכהן" (וי' יג , ו ועוד) , "וטמאו הכהן" (שם , ח ועוד) וגו'. ואולם ראיתו אפשר בישראל , שהרי אמר בפרשת 'שפטים': "כי יפלא ממך דבר למשפט" וגו' , "בין נגע לנגע" וגו' , "ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם"; מגיד שישראל יכול לראות הנגע , להוציא משפטו לאור. אך משפטו לַנָגוּע , לטהרו או לטמאו , יהיה על יד כהן לבד , כמו שהתבאר. ואע"פ שהראייה - גם כן מצאנו שדקדקה התורה בזה המקום , שתהיה בכהן , הנה על כל פנים יחוייב ממה שאמר "בין נגע לנגע" , שתהיה הראיה כשרה בישראל. שאם יאמר אומר שזה יהיה לשפוט לנָגוּע אם הוא טמא או טהור , הנה הורה בזה שהראייה אפשר שתהיה בישראל; כי לא יתכן להכריע בין החולקים בזה הנגע בזולת ראייה. וכבר יתבאר גם כן , שזה המשפט לא יהיה לנָגוּע בזולת כהן , ממה שאמר בפרשת 'כי תצא למלחמה': "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים" וגו' (דב' כד , ח). כבר נתבאר זה בשלישי מנגעים (משנה זרעים ג , ג) ובראשון מערכים (ג , א). וראוי שיתבאר מזה , שאין הנגוע טמא או טהור עד שיטמאנו הכהן או יטהרנו , ולזה תמצא שאמרה התורה בנגעי בתים "וצוה הכהן ופנו את הבית" וגו' (וי' יד , לו) - מגיד שאין הכלים אשר שם טמאים עד שיטמא הכהן את הבית. כבר נתבאר זה בספרא (תו"כ תזריע פרשת נגעים פרשתא ה פרק יב , ב - ד). וראוי שתדע , שהכהן שטהר את הטמא או טמא את הטהור לא עשה כלום , שנאמר: 'טמא הוא , וטמאו הכהן' (ראה וי' יג , מד). כבר נתבאר זה בספרא (תו"כ תזריע פרשת נגעים פרשתא ה פרק ט , טו). וראוי שתדע שכהן חלל פסול לראות את הנגעים , לפי שכבר סרה הכהנה ממנו , וכבר אמר: "וטהרו הכהן" (שם , לז). השרש השני הוא , שאין רואין את הנגעים אם לא היתה הראייה שלמה , שנאמר: "לכל מראה עיני הכהן" (וי' יג , יב) - רוצה לומר , שתהיה הראייה שלמה. אך בלילה , ומי שכהה מאור עיניו , או שהוא סומא באחד מעיניו - אינו רואה את הנגעים. כבר נתבאר זה בראשון ממועד קטן (ח , א). ולזאת הסבה גם כן אין רואים את הנגעים ביום המעונן ולא בשחרית ולא בערב ולא בתוך הבית , לפי שכהה נראית עזה. ולא בצהרים , שעזה נראית כהה; ולזה אין רואין אותם אלא בשעה רביעית וחמישית ושמינית ותשיעית. כבר נתבאר זה בשני מנגעים (משנה נגעים ב , ב - ג). ולזה גם כן אין רואין שני נגעים כאחד , ואפילו באיש אחד , כי הראות לא ישלוט בשלמות על שני הנגעים יחד , שנאמר: "וראה הכהן את הנגע" (וי' יג , ג ועוד) - לא יותר מנגע אחד. ולזה גם כן אין הכהן רואה נגעי עצמו , כי ראייתו תהיה בלתי שלמה , ומשפטו עליה גם כן בלתי שלם , לעוצם תשוקתו שלא יהיה טמא. כבר נתבאר זה בשני מנגעים (משנה נגעים ב , ה). השרש השלישי הוא , שאין רואין את הנגעים בעת שהנגוע מצווה באופן מה לשמוח בו , כדי שלא יצטער אז אם יטמאנו הכהן , כמו הענין בחתן תוך ימי שמחתו , ובשבת ויום טוב בכל אדם , שנאמר בנגעי בתים: "וצוה הכהן ופנו את הבית" (וי' יד , לו) - אם חסה התורה על פכים קטנים שלא לצער בעל הבית , כל שכן שתחוס לדבר מצוה. כבר נתבאר זה בשלישי מנגעים (משנה נגעים ג , ב). השרש הרביעי הוא , שאין הכהן רשאי לטמא את הטמא עד שיהיו עיניו במקום הנגע ובעור הבשר שחוצה לו , שנאמר: "וראה הכהן את הנגע בעור הבשר" (וי' יג , ג). והיה זה כן , כי בזה תהיה הראייה יותר שלמה לכל העניינים שצריך לראות בנגע. כבר נתבאר זה בסיפרא (תו"כ תזריע פרשת נגעים פרשתא א פרק ב , א). השרש החמשי הוא , שכל אחד מישראל מיטמא בנגעים , אפילו קטן בן יומו; הלא תראה כי גם הבגדים מִטמאין בנגעים. ואולם גרים וגר ותושב אינן מטמאין בנגעים , שהרי "בני ישראל" כתוב בפרשה , שנאמר: "דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע" וגו' (וי' יב , ב). כבר נתבאר זה משלישי מנגעים (משנה נגעים ג , א) ובראשון מערכין (ג , א). השרש הששי הוא , שמראות נגעי צרעת עור בשר , הנה היותר חזק לובן שבהם הוא הבהרת; והנה מראה שפל מן העור כמראה חמה , עמוק מן הצל; והיא עזה כשלג , שנאמר: "מצורעת כשלג" (במ' יב , י). ואחריה לובן השאת , והוא אינו נראה שפל מן העור כמו הבהרת , ולזה נקרא 'שאת'; והוא כצמר היותר לבן. והנה תמצא מתחבולות המציירים הצורות , שמה שירצו שיֵרָאה היותו בולט ישימוהו מצבע לבן בלתי מופלג הלובן. ואחריהם ספחת הבהרת , ומראיה הוא כסיד ההיכל. ואחריהם ספחת השאת , ומראה כקרום ביצה. ולזה לא יקרא 'נגע צרעת' מה שהוא פחות לבן מקרום ביצה. ואם נתערב באלו המראות אדמימות , גם הוא נקרא 'נגע צרעת' , שנאמר: "או בהרת לבנה אדמדמת" (וי' ג , יט); והוא הדין לשאר הנגעים. והיה זה כן , לפי שזה הוא מדרך עפוש הדם אשר במצורע. והנה זה המראה נקרא 'פתוך'. והנה מראה ה'פתוך' בארבע מראות אלו הוא ביותר חזק - לובן - יותר חזק אדמימות , ולזה אמר "לבנה אדמדמת" , רוצה לומר: מופלגת האודם. כאלו היו בכאן ארבע כוסות מלאות חלב ונתערב בכוס האחד ששה עשר טפי דם , ובשני שמנה טפין , ובשלישי ארבעה טפין , וברביעי שני טפין; הנה הראשון הוא ה'בהרת האדמדמת' , והשני הוא ה'שאת האדומה' והשלישי הוא ה'פתוך שבספחת הבהרת' והרביעי הוא ה'פתוך שבספחת השאת'. וכל מראות הלבן והפתוך מצטרפין זה עם זה להשלים שיעור הנגע. ולכל הדברים כאלו הוא נגע אחד כיון שהם דבקים זה לזה. והנה מנו אותם החכמים , ללמדך שאין הכהן רואה את הנגעים עד שיהא בקיא בהם ובשמותיהן. כבר נתבאר זה כלו בראשון מנגעים (משנה נגעים א , א - ג) ומשבועות (ה , ב - ו , ב) ובסיפרא (תו"כ תזריע פרשתא ב , א - ו). וראוי שתדע , שאין משערין לובן הנגע בעור הנגע , אלא בעור הבינוני , לא לבן ולא שחור; וזה , כי טבע הנגע לא יתחלף מפני חלוף צבע עור המקבל. ואם נשער בעור הנגע , הנה יקרה כשיהיה הנגוע לבן ביותר , שתראה בו כהה הבהרת שהיא עזה כשלג. כבר נתבאר זה בשני מנגעים (משנה נגעים ב , א). השרש השביעי הוא , שהשער הנזכר בנגעים אינו פחות משתי שערות; וזה מבואר מהשרשים הכוללים. והנה שיעורן - באורך ראוי שיהיה כדי לכוף ראשן לעיקרן , כי בפחות מזה לא יהיה בגדר השער. וזה גם כן שרש גדול כולל. כבר נתבאר זה בשני מנדה (נב , ב). השרש השמיני הוא , ששלשה סימני טומאה יש בצרעת עור בשר , והם: שער לבן ומחיה; והם - אפשר שיראו בתחלה , ובכל אחד מהם מחליטו הכהן לטומאה. והשלישי הוא הפשיון , והוא לא יהיה אלא אחר ההסגר; והוא מבואר בנפשו. ואין בנגעי עור ובשר הסגר יותר על שתי שבועות , וזה מבואר מלשון התורה. והוא מבואר , שאם אחר שפטרו הכהן נולד לו אחד מסימני טומאה אלו , הרי הכהן מחליטו לטומאה. כבר נתבאר זה בשלישי מנגעים (משנה נגעים ג , ג). והוא מבואר , שאם היה כהה אינו סימן טהרה , אם לא היה כהה מכל מראות צרעת עור בשר. כבר נתבאר זה ברביעי מנגעים (משנה נגעים ד , ז). השרש התשיעי הוא , ששיער לבן שהוא סימן טומאה , הוא שקדם הנגע לשער לבן , שנאמר: "והיא הפכה שער לבן" (וי' יג , י) , כי אז יהיה הנגע - הוא ההופך אותו ללבן , לא נגע אחר. כאלו תאמר שהיתה בו בהרת ובה שער לבן , ונרפאת , ונשאר משער הלבן; ואחר נולד שם נגע אחר , והיה זה השער הלבן בתוכו. והוא מבואר גם כן מזה , שאין שיער לבן סימן טומאה אם לא היה עיקרו מלבין; ואז הוא סימן טומאה , אע"פ שראשו משחיר. וזה , כי הנגע הופך אותו ללבן מעיקרו , לא מראשו. כבר נתבאר זה בספרא (תו"כ תזריע פרשת נגעים פרשתא א , ג). ולזה גם כן הוא מבואר , שהוא מחויב שיהיה עיקר השער הלבן בתוך הבהרת , לא חוצה לה; ואז יהיה סימן טומאה. כבר נתבאר זה ברביעי ובחמישי מנגעים (משנה נגעים ד , א; ה , ג). ולפי שלא הגבילה התורה מראה מיוחד לשער הלבן , הרי כל לובן הוא בו סימן טומאה. כבר נתבאר זה בסיפרא (תו"כ פרשת נגעים פרשתא א , ד). השרש העשירי הוא , שהמחיה שבתוך הבהרת הוא סימן טומאה באיזה צבע שתהיה , והוא שלא תהיה כמראה צרעת עור בשר. כבר נתבאר זה בראשון מתוספת נגעים (תוס' נגעים א , ד). והיא סימן טומאה בין שקדמה הבהרת לה ובין שקדמה היא לבהרת , שהרי לא נאמר בה 'והיא הפכה מחית בשר חי'. כבר נתבאר זה ברביעי מנגעים (משנה נגעים ד , ג). ולפי שאמרה תורה "היא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת" (וי' יג , י) , הוא מבואר שהוא ראוי שתהיה המחיה בשיעור ראוי לצמוח בו שער לבן , והוא כדי צמיחת שתי שערות באורך וברוחב; והוא כעדשה , לפי מה ששערו חכמים. כבר נתבאר זה בסיפרא (תו"כ תזריע פרשתא ג , ז). ולפי שאמר "ומחית בשר חי" , למדנו שהוא מחויב שתהיה במקום אחד , לא מפוזרת זעיר שם זעיר שם. כבר נתבאר זה בסיפרא (שם , י). והוא מחוייב שתהיה באמצע השאת , שנאמר: "בשאת"; רוצה לומר , שתהיה השאת מקפת אותה מכל צדדיה. ולזה יחוייב שיהיה בכל סביבותיה מן השאת מה שראוי להפכת שיער לבן. ולפי שהנגע יחוייב שיהיה ראוי למחיה , למדנו מזה שהנגע הוא נקרא 'צרעת' אם לא היה שיעורו באורך וברוחב כגריס הקלקי , שהוא מרובע , ושיעורו הוא כמו צמיחת שש שערות באורך ושש שערות ברוחב. כבר נתבאר זה בספרא (שם , ט - יא) ובששי מנגעים (משנה נגעים ו , א). השרש האחד עשר הוא , שהפשיון , שהוא סימן טומאה , יחויב שידבקו בו אלו התנאים שאומר. הראשון , שיהיה בנגע שיעור נגע צרעת כשיֵרָאה לכהן קודם הפשיון , ויהיה מה שיראה שיפשה ממראה נגע צרעת; כי בזולת זה לא יהיה שם פשיון לנגע צרעת. וזה מבואר בנפשו. כבר נתבאר זה ברביעי מנגעים (משנה נגעים ד , א - ב). ומזה יתבאר , שאם סר הנגע אחר שנראה לכהן , ונתחדש אחר זה נגע גדול ממנו , אין זה 'פשיון' , כי אין שם נגע פושה. ואע"פ שפשה קודם הראותו לכהן , וסר אותו הנגע הפושה ונשאר הפשיון לבד כשראהו הכהן , אין זה פשיון , כי אין שם הנגע הפושה. כבר נתבאר זה ברביעי מנגעים (משנה נגעים ד , ח - ט). השני הוא , שיהיה הפשיון דבק לבהרת , לא נבדל ממנו , כי בזולת זה תהיה הויה שנית , לא 'פשיון'; וזה מבואר בנפשו. ומזה יתבאר שהוא ראוי שיהיה החלק המגיע מהנגע שיהיה הפשיון דבק בו , באופן שיהיה ראוי להיות חלק מהנגע; כאלו תאמר , שיהיה ראוי לצמיחת שתי שערות ברוחב. כבר נתבאר זה כלו ברביעי מנגעים (משנה נגעים ד , ה). השלישי הוא , שיפשה חוץ לנגע לא בתוכו , אם היה בו מקום בלתי נגוע; וזה , כי הפשיון שהוא בתוכו , עם שאינו נקרא 'פשיון' לפי הנהוג - כבר יתכן שיהיה סימן טהרה כשהיה בשר חי תוך הנגע , ופשה הנגע לתוכו ונתמעטה המחיה מהשיעור הראוי לה. כבר נתבאר זה ברביעי מנגעים (משנה נגעים ד , א). [ואולם כהן בעל מום רואה את הנגעים , כי אין זה עבודה לשם יתעלה שירוחק בה כהן בעל מום. והוא מבואר שלא סרה הכהונה ממנו , ולזה יהיה בנו אשר יוליד ראוי לשרת במקדש או הוא בעצמו כשיסור מומו. כבר נתבאר זה בסיפרא] הרביעי הוא , שהפשיון לא יתכן שיהיה אלא אחר הסגר מהכהן הרואה הפשיון; וזה , כי השופט בפישון הוא הכהן , ויחויב שתהיינה לו בו שתי ראיות , ויֵרָאה לו הנגע בשנית יותר גדול ממה שנראה בראשונה. לא שתהיה הראייה האחת לכהן האחד , והשנית לזולתו. אך שער לבן ומחיה יתכן שיראו בתחלה בזולת הסגר. כבר נתבאר זה בראשון מנגעים (משנה נגעים א , ג). ומזה יתבאר שאם נתמעט הנגע אחרי שסר מלפני הכהן , ואחר כן חזר לשעורו הראשון כשנראה לכהן , אין זה פשיון; כי השופט בפשיון הוא הכהן בשתי ראיותיו , ואליו לא נראה בזה הנגע פשיון. כבר נתבאר זה ברביעי ובחמישי מנגעים (משנה נגעים ד , ז; ה , ב). החמישי הוא , שיהיה פושה הנגע למקום ראוי לסוג זה הנגע , באופן שיהיו הפשיון והנגע לטבע אחד. וזה , שאם פשה לראש או לזקן או לשחין או למכוה או למה שידמה להם שאינו ראוי לטבע נגעי עור בשר , אין זה פשיון , כי היא הויה שנית; ולזה אמר: "אם פשה תפשה המספחת בעור" (וי' יג , ז). ומזה המקום יתבאר בכל סוגי הצרעת שהבדילה התורה קצתם מקצת , שאינם פושים זה לתוך זה. ולזה גם כן יתבאר , שאין מצטרפין זה עם זה להשלים שיעור הנגע. כבר נתבאר זה בתשיעי ובעשירי מנגעים (משנה נגעים ט , ב; י , ט - י) , ובשלישי מתוספת נגעים (הלכה יג). הששי הוא , שיהיה הנגע תחלה ראוי לפשיון מכל צדדיו , ואם לא , לא יטמא , שנאמר: "וראה הכהן את הנגע בעור הבשר" (וי' יג , ג) - רוצה לומר , שיהיה עור הבשר מקיף אותו באופן שיהיה ראוי לפשיה לזה הנגע. כבר נתבאר זה בסיפרא (תו"כ תזריע פרשת נגעים פרשתא א פרק ב , א). השרש השנים עשר הוא , שנגע הצרעת ראוי שיהיה במקום נגלה , ואם לא , לא יטמא בו , שנאמר: "וראה הכהן את הנגע בעור הבשר" (וי' יג , ג); וזה יהיה בעמדו לפניו לפי הנהוג - פרט לתוך העין ולתוך האוזן ותוך הפה ותוך הקמטים ותחת הדד ותחת השחי ומה שידמה לזה. אך המגולה מהשפתים - דינו כדין עור בשר. ולזאת הסבה בעינה אין הנגע פושה לתוכו ואין מטמאין משום מחיה ואין מעכבין את ההופך באלו לבן. כבר נתבאר זה בשני מנגעים (משנה נגעים ב , ד). וראוי שתדע , שהנגע שלא היה טמא לאיזה סבה שתהיה , וסרה הסבה ההיא ונשאר הנגע ההוא בעינו , הנה הנגע ההוא טהור , כיון שטהר שעה אחת. כאלו תאמר שהיה בעובר , ונולד , או בראש , ואחר כן נשר השער ונתגלה - הרי זה בטהרתו. כבר נתבאר זה בשביעי מנגעים (משנה נגעים ז , א). השרש השלשה עשר הוא , שהוא ראוי שיהיה הנגע במקום שיראהו הכהן כלו כאחד , פרט לראשי איברים שאין מקומן יושב כגריס , כגון אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם והדומה להם. ולזה גם כן אין מטמאין משום 'מחיה' , כי היא אינה נראית שם באמצע הנגע , אבל נראית כאלו היא חולקת את הנגע , לפי שהוא משופע ויורד סביבות המחיה. כבר נתבאר זה בששי מנגעים (משנה נגעים ב , ז). השרש הארבעה עשר הוא , שיום השביעי עולה לכאן ולכאן בכל הנגעים , ואין מסגירין בתוך ימי ההסגר , ואין מחליטין בתוך ימי ההסגר אם נולדו לו סימני חלט; וזה מבואר מלשון התורה. ואין מחליטין המוחלט אם נולד לו נגע , ואין מסגירין אותו תוך ימי חלוטו אם נולד לו נגע אחר , שנאמר: "לא יסגירנו כי טמא הוא" (וי' יג , יא). אבל אם היו בו שני נגעים וראה זה , וחזר וראה זה - הרי הוא מותר לומר: הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה; וכן כיוצא בזה. כבר נתבאר זה בשלישי מנגעים (משנה נגעים ג , א). וכן ההקש בכל מה שידמה לזה. השרש החמשה עשר הוא , שנאמן הכהן לומר: נגע זה פשה או לא פשה; או: שער לבן זה קדם אחר הבהרת , או הפך. כבר נתבאר זה בראשון מתוספת נגעים (הלכה יד). השרש הששה עשר הוא , שההופך כלו לבן הוא סימן טהרה , כשהיה זה אחר ההסגר או אחר החלט , ואינו מטמא אחר כי אם במחיה; שנאמר: "וביום הראות בו בשר חי יטמא" (וי' יג , יד) - בבשר חי מטמא ואינו מטמא בשער לבן; וזה מבואר מלשון התורה. ואולם הבא מתחלה והוא כלו הפך לבן , אם היה בו שער לבן או מחיה - מחליטו לטומאה; וזה מבואר גם כן מלשון התורה. ואם לא היה בו סימן טומאה , מסגירין אותו , כמו העניין בבהרת קטנה. או אם אחר הפטור הפך כלו לבן , הרי זה טמא מוחלט משום פשיון. וראוי שתדע שאין הבֹּהַק נקרא 'בשר חי' לעכב את ההופך כלו לבן; וכן ראשי איברין שאין מטמאין ב'בהרת' , אם נראה בהם בשר חי - טמא , שנאמר: "והנה נהפך" (וי' יג , כה); כלומר: למראה צרעת. ואולם שאר המקומות שאין ראויין לבהרת , אין מעכבין את ההופך כלו לבן; כמו הראש והזקן שיש בהם שיעור , ושחין ומכוה שהם מוציאין ליחה , והם נקראים 'מורדין'. כבר נתבאר זה בשמיני מנגעים (משנה נגעים ח , א , ה - ו). השרש השבעה עשר הוא , שהשחין והמכוה שנרפאו רפוי בלתי שלם , והוא כשאינם מכות טריות , ונעשית עליהם קליפה דקה כקליפת השום , ואחר זה נראה בהם נגע צרעת , הרי הן מטמאין בנגעים; וזו היא "צרבת השחין" (וי' יג , כג) ו"מחיית המכוה" (שם , כד) האמור בתורה. ואז לא יהיה בהם הסגר אלא שבוע אחד; ומטמאין בשני סימנין לבד , והם שער לבן ופשיון , כמו שנתבאר בתורה. וחִלקם הכתוב , ללמדך שאין מצטרפין זה עם זה ואין פושין זה לתוך זה. והנה יקָרא 'שחין' מה שנפסד קצת עור הבשר בסבת צמח או מכה , שנתחדש שם חום עיפושי מבפנים. ו'מכוה' יקרא מה שהיה מזה בסבת אש , כמו שנכוה בגחלת או ברמץ וכיוצא בהם , שבא החום הנכרי שם מבחוץ. כבר נתבאר זה בתשיעי מנגעים (משנה נגעים ט , א - ב). והוא מבואר , שאם נעשה השחין מכוה , או המכוה - שחין , בִּטל האחרון את הראשון. כבר נתבאר זה בראשון מחולין (ח , א). וכן ההיקש בשאר מיני נגעים. כאלו תאמר: אם נעשה נגע עור בשר - שחין , או הפך; כאלו תאמר , שנרפא צרבת השחין רפוי גמור והרי הוא עור בשר - הנה יבא הדין לפי האחרון , כאלו התחיל עתה בעת הראותו לכהן. וראוי שתדע , שאם היה בתוך כפו צרבת השחין כגריס , ובה בהרת כגריס , יסגיר , אע"פ שאינה ראויה לשער לבן או לפשיון - שמא יולד לו שחין אחר בצדה , ותוכל לפשות לתוכו. כבר נתבאר זה בתשיעי מנגעים (משנה נגעים ט , ג). השרש השמנה עשר הוא , שכל אדם שנשר שער ראשו לאיזו סבה שתהיה , אע"פ שעתיד לגדל אחר זמן , אם נשר שערו מהקדקד ולמטה השופע לאחריו עד פיקה של צואר , נקרא 'קרח' , ואם נשר מהקדקד ולמטה ושופע לפניו כנגד פדחתו , נקרא 'גבח'. והוא מבואר , שאין הקרחת והגבחת מטמאה בשער לבן אם היה בהם נגע צרעת , כי אין שם שער מעולם; ובשאר המקומות שאין בהם שער , יהפכוהו הנגעים ללבן. וכן הדין בראש וזקן שלא היה בהם שער מעולם , ובשאר המקומות שאין בהם שער. אבל מטמאין בפשיון ובמחיה , ויש בהם הסגר שני שבועות , כמו העניין בצרעת עור בשר , שנאמר: "כמראה צרעת עור בשר" (וי' יג , מג). ואין מצטרפין זה עם זה , ואין פושין מזה לזה , שנאמר: "בקרחתו או בגבחתו" (שם) - מגיד שהם חלוקים זה מזה; והיה זה כן לפי שטבע המקומות האלו הוא מתחלף. כבר נתבאר זה בעשירי ובשלישי ובשישי מנגעים (משנה נגעים י , י; ג , ה; ו , ח). וראוי שיתבאר מזה , שאם נולד שחין או מכוה בקרחת או בגבחת , הנה יהיה דינם כדין שחין או מכוה אשר בשאר עור בשר , אלא שלא יטמאו בשער לבן. כבר נתבאר זה ברביעי מתוספת נגעים (הלכה ז - ח). וכן נגעי הראש והזקן אין מצטרפין זה לזה ואין פושין זה לתוך זה , שנאמר "בראש או בזקן" (וי' ג , כט). ואיזהו ראש ואיזהו זקן? מן הפרק של לחי ולמעלה זהו ה'ראש' , ומן הפרק של לחי ולמטה הוא ה'זקן'. והוא מלפניו מותח לה החוט מאוזן לאוזן: מן החוט ולמעלה הוא הראש , מן החוט ולמטה הוא הזקן. ואולם מאחריו , מפיקה של פרקה ולמעלה זהו הראש , מפיקה של פרקה ולמטה , אע"פ שהוא מגדל שער , הרי הוא כְּעוֹר הבשר לכל דבר. ואולם מלפניו , מחוליא של גרגרת ולמעלה הוא הזקן , מחוליא של גרגרת ולמטה , אע"פ שהוא מגדל שער , הרי הוא כעור הבשר. כבר נתבאר זה מתוספת נגעים (הלכה ט). השרש התשעה עשר הוא , שהנתק שיהיה בראש או בזקן , הוא שיפול השער שבהם מעיקרו וישאר מקומו פנוי. וראוי שיהיה זה בידי שמים , לא שנתקו אדם. וזה מבואר בנפשו , כי אין אז בו הסבה עפוש מה בנָגוּע , שיהיה ראוי מפני זה להיות שערו לקוי. כבר נתבאר זה בסיפרא (תו"כ תזריע פרשתא ה , ד). ובראשון מקדושין (לה , ב) התבאר , שזה ינהג גם כן בזקן האשה והסריס אם היה בהם שער. השרש העשרים הוא , שהנתקים יהיה בהם הסגר שני שבועות , ומטמאין בשני סימנים: בפשיון ובשער צהוב לקוי וקצר כשיהיו בו שתי שערות בזה התואר , בין שיהיה הנתק קודם להם או שיקדמו הן לנתק , כי זה מורה על עפוש הדם; ושאינו באופן ראוי להוליד שער טבעי. והוא סימן טומאה באיזה מקום שיהיה הנתק , היו שתי השערות מפוזרות או מקובצות; וזה מבואר בעצמו. והנה אם היו בו שתי שערות שחורות הרי הם מצילות מהטומאה. אלא שאם נשארו שם בעת חידוש הנתק , לא יצילו , אם לא היה נתק בכל סביבם ראוי לצמוח בו שתי שערות ברוחב; כי בזולת זה לא יֵאָמר שיהיה זה השיער השחור בנתק , והתורה אמרה: "ושער שחור אין בו" (וי' יג , לא) - מגיד שהשיער השחור המציל ראוי שיהיה בנתק. ואם נולד שם שיער שחור אחר חידוש הנתק , מציל באיזה מקום שיתחדש מהנתק , כי זה יורה שכבר נרפא הנתק. וכבר נתבאר זה בעשירי מנגעים (משנה נגעים י , ג). ומזה המקום יתבאר ששיעור הנתק הוא כשיעור שאר נגעים , כי כשהיה השיער השחור באמצע , יחוייב שיהיה שם שיעור צמיחת שש שערות. כבר נתבאר זה בסיפרא (תו"כ תזריע פרשתא ה פרק ח , ז - ח). השרש האחד ועשרים הוא , שהנתק שפשה בכל הראש או בכל הזקן הרי זה טהור , אפילו נִתק כלו אחר החלט או אחר הפטור , שנאמר: "קרח הוא טהור הוא" (וי' יג , מ); וזה יהיה לפי סדור התורה אחר ההסגר על הנתק. אמנם אם בא בתחלה כל ראשו נתוק או כל זקנו , יסגיר. ואם נולד בו שעור צהוב דק , יחליט , אם לא נולד שער שחור. נולד שם שער שחור בצדו והלך לו אחר זה , ונשאר כלו נתוק כשהיה , הרי זה טמא משום 'פשיון'. כבר נתבאר זה ברביעי מתוספת נגעים (הלכה ו) ובעשירי מנגעים (משנה נגעים י , ט). והוא מבואר ממה שקדם , שהשער השחור הנולד בנתקים מציל משער צהוב ופשיון אע"פ שהלך לו השער השחור , שנאמר: "נרפא הנתק טהור הוא" (וי' יג , לז). כבר נתבאר זה ברביעי מתוספת נגעים (הלכה ג) ובעשירי מנגעים (משנה נגעים י , ח). וכבר יתבאר במה שקדם , שהנתק שהיה חוט של נתק דבק לו , זוקקו לפשיון ולשער צהוב דק ולשער שחור הנולד , שהוא מציל מסימני טומאה אם היה ברחבו כדי צמיחת שתי שערות. אבל השער השחור הנשאר אינו מציל , עד שיהיה ברחבו כגריס הקלקי. כבר נתבאר זה ברביעי מתוספת נגעים (הלכה ב). השרש השנים ועשרים הוא , שאחר שהסגיר נגע הנתק שבעה ימים ולא פשה ולא נולד בו שער צהוב ולא שער שחור , מגלח סביבותיו של נתק ואינו מגלח מה שהיה מהשערות [מקיף] את הנתק , כדי שיכיר אם פשה אם לא פשה. ולזה יחוייב שיניח שתי שערות סביב לו. כבר נתבאר זה בשלישי ובעשירי מנגעים (משנה נגעים י , ה). וראוי שתדע שתגלחתו כשרה בכל אדם , שלא נאמר 'וגלחו הכהן'. והיא כשרה אפילו שלא בתער. ואע"פ שהיה נזיר , הרי זה מגלח , שנאמר: "והתגלח" (וי' יג , לג). והוא מבואר , שאם הסגירו ולא גלחו , הרי זה מוסגר , שהרי בשבוע ראשון עליו להכיר אם פשה , אע"פ שלא גלח. כבר נתבאר זה ברביעי מתוספת נגעים (הלכה א). התועלת הששי הוא במצות , והוא מה שצוה שלא יגלח השערות שהם סביב הנתק , כדי שיכיר הכהן אם פשה הנתק , שנאמר: "והתגלח ואת הנתק לא יגלח" (וי' יג , לג); ולזה חוייב כמו שזכרנו , שיְשַיֵיר שתי שערות בכל סביבות הנתק. והתועלת בזאת המצוה הוא מבואר. ומזה המקום נלמד , שהתולש סימני טומאה עובר ב'לא תעשה'. וזה , שאם הזהירה התורה שלא יגלח השערות ההם כדי שלא תנעול דלת בחינת הפשיון אם יהיה שם בפני כהן , כל שכן שתזהיר מהשחית סימני הטומאה עצמם; וזה מבואר בנפשו. כבר נתבאר זה בעשירי משבת (צד , ב) ובספרא (תו"כ תזריע פרשתא ה פרק ט , ז). וכן ההיקש בצרעת בגדים ובתים. כבר נתבאר זה בשלישי מתוספת נגעים (הלכה ב). והוא מבואר , שהתולש סימני טומאה אחר החלט , לא יטהר מפני זה , כי לא תהיה מזה ראיה שנרפא הנגע , אם לא יתבאר באופן אחר שכבר נרפא. ואולם אם נשחתו מעצמם בזולת כונה , כגון שנשא משא על כתיפו שיש בו צרעת והלכו סימני טומאה , הרי זה טהור. כבר נתבאר זה בשביעי מנגעים (משנה נגעים ז , ד) ובשלישי מתוספת נגעים (הלכה ה). התועלת השביעי הוא במצות , והוא מה שצוה שיהיה המצורע ידוע לכל , כדי שירחקו האנשים ממנו. ולזה גם כן צוה שישב חוץ לשלש מחנות , שנאמר: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו" וגו' , "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (וי' יג , מה - מו). ולפי שכבר אמר "איש צרוע הוא" (שם , מד) , שהוא מורה שאינו מדבר באשה , למדנו כי לעניינים הנזכרים בזה , שאין האשה ראויה בהם כמו האיש , לא ישוה דין האשה לדין האיש. ולזה יתבאר , שאין האשה פורעת ופורמת ואינה עוטה על שפם; אבל יושבת חוץ לעיר ומודיעה לכל שהיא טמאה. ובכלל , הנה כל טמא חויב שיודיע לכל שהוא טמא , שנאמר: "וטמא טמא יקרא" (שם , מה). והוא מבואר , שפריעה ופרימה נוהגת אפילו בכהן גדול אם היה מנוגע. והוא מבואר עוד , שדין הקטן ודין הגדול שוים בענייני הצרעת והטמאות , שינהגו מנהגו. וראוי שתדע , שאלו העניינים מהפריעה והפרימה ועטיה על שפם והנמשך להם , הם נוהגים כל ימי אשר הנגע בו; אבל אם נרפא נגעו או סר בלא מתכוין , או אם סר אפילו במתכוין , אם נולד שם אחר זה סימן מורה שכבר נרפא , כאלו תאמר שהיתה בו בהרת והוחלט בה לטומאה , וקצצה בצמצום , ואחר זה פרחה הצרעת בכל גופו - אין דבר מאלו הדברים נוהג בו , שנאמר: "כל ימי אשר הנגע בו" (שם , מו). כבר נתבאר זה כלו מסיפרא (תו"כ תזריע פרשתא ה פרק יב). ולפי שאמר בזה המקום: "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע" (וי' יג , מה) , ואמר בכהן גדול על עניין האבל: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" (וי' כא , י) , שמורה ששאר האבלים חייבין בזה , למדנו שכל דיני האבל נוהגין במצורע המוחלט. והיה זה כן , כדי שיתן אל לבו שבסבת חטא מה קרה לו זה העונש אשר הוא כמו מיתה , כמו שאמר במרים: "אל נא תהי כמת" (במ' יב , יב). כבר נתבאר זה בשלישי ממועד קטן (טו , א). וראוי שתדע , שהמצורע הוא מטמא באהל , שנאמר: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (וי' יג , מו) - מגיד שמושבו הוא טמא. וכבר נלמד שזה הדין נוהג גם כן במצורע מוסגר , ממה שאמר בדומה לזה בבית המנוגע: "והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו" וגו' (וי' יד , מו). והוא מבואר ממה שאמרנו בענייני הטמאות , שהאדם המנוגע הוא יותר ראוי בזה הדין , אך לא ישלחהו מחוץ למחנה אם לא היה מוחלט. ואולם התגלחת והצפרים ושאר הדברים שזכרנו , לא ינהגו אלא במצורע מוחלט , שנאמר בזה העניין: "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" וגו' (וי' יד , ג) - מגיד שהמנוגע הוא אז מחוץ למחנה. כבר נתבאר מזה בשמיני מנגעים ובראשון ממגילה (ח , ב). וראוי שתדע , שהשלוח חוץ למחנה ינהג בארץ ישראל לבד בעירות המוקפות חומה , כי הם אשר להם 'חוץ'. כבר נתבאר זה בראשון מתוספת כלים (? ראה משנה כלים א , ז). וראוי שתדע , שהמצורע מטמא כטומאת הזב והזבה , רוצה לומר , שהוא מטמא משכב ומושב אפילו תחת האבן , ומטמא בהסט כמו הזב; ואינו צריך לומר שהוא מטמא במגע ובמשא. וזה כלו למדנו ממה שמצאנו שהחמיר במצורע , שיהיה מטמא בביאתו לבית כל אשר בבית , בין אדם בין כלים. כבר נתבאר זה בראשון ובשלשה עשר מכלים (משנה כלים א , ג - ד). ולפי שאמר "מושבו" (וי' יג , מו) , למדנו שאם לא נתישב שם , רוצה לומר , שלא עמד ולא ישב שם תחת האילן או תחת אהל אחר , אבל עבר דרך שם , לא נטמא כל אשר תחת האהל , שאין אני קורא לזה שיהיה זה "מושבו". כבר נתבאר זה בשלשה עשר מנגעים (משנה נגעים יג , ז). התועלת השמיני והתשיעי הוא במצות , והוא מה שצוה לטהר המצורע המוחלט בתגלחת וצפרים. וכל אחד מאלו הדברים הם מצות 'עשה' לפי מה שזכר הרב המורה. ובזה עיון. וכבר נתבאר התועלת בזאת המצוה במה שקדם. ואולם שרשי המצות הם אחד עשר: השרש הראשון הוא , שיהיו הצפרים לקוחים לשם המיטהר מטומאת צרעת , שנאמר: "וצוה הכהן ולקח למטהר" וגו' (וי' יד , ד). לפיכך , אם היו לקוחים לשם מיטהר אחר , מותר לטהר בהן מטהר אחר. והמשל , שאם היו לקוחין לשם איש , מטהר בהן את האשה או בית המנוגע או הפך; כבר נתבאר זה בספרא (תו"כ מצורע פרשתא א , י). השרש השני הוא , שיהיו צפרי דרור; וזה נלמוד ממה שאמר "ושלח את הצפור החיה על פני השדה" (וי' יד , ז). ואם לא היה הצפור 'דרור' , הרי הוא משולח מעצמו כשיעזבהו , ואין צריך שישלחהו. ושלא תהיינה טרפות , שנאמר: "שתי צפרים חיות" (שם , ד); לפיכך , אם נמצאת אחת שאינה 'דרור' או שהיא טרפה , יקח זוג לשני , כי מפני שאמר "שתי צפרים" , והאחדים הנמנים בזה האופן הם מסכימים , הנה יחויב שיהיו שני אלו הצפרים ממין אחד , ושיהיה כל אחד מהם חי. כבר נתבאר זה בארבעה עשר מנגעים (משנה נגעים יד , א , ה). וצריך גם כן שתהיינה טהורות , לא טמאות. כבר נתבאר זה בספרא. השרש השלישי הוא , שישחוט הצפור האחת בתוך כלי חרס אשר נתן בתוכו מים חיים , כמו העניין במי חטאת , כדי שתהיה דם הצפור השחוטה על המים החיים; שנאמר: "בדם הצפור השחוטה על המים החיים" (וי' יד , ו). וראוי שיהיה שיעור המים באופן שיתכן מה שהוגבל לטבול בהם בזאת הטהרה. כבר נתבאר זה בארבעה עשר מנגעים (משנה נגעים יד , א). ולזה הוא ראוי שיהיה מְמַצֶה דם השחוטה , עם שיהיה דמה נכר במים. כבר נתבאר זה בשני מסוטה (טז , ב). השרש הרביעי הוא , שיקח עץ ארז שיהיה כשיעור יוכר בו שהוא עץ ארז , ואזוב שאין לו שם לווי , ויהיה בתואר שיוכר בו שהוא אזוב , ושני תולעת שיהיה גם כן בשיעור לקשר משיריו הצפור החיה עם עץ הארז והאזוב ושני התולעת. ויקיף לצפור החיה ראשי האגפים וראשי הזנב , כדי שלא תפרכס ותזה מעצמה; כי המכוון הוא שיהיה הכהן הוא המזה על המטהר , לא שיזה הצפור מעצמו. ויטבלם אחר כן בדם הצפור השחוטה אשר על המים החיים , ויזה מאלו הארבעה הטבולים שבע פעמים על אחורי ידו של המטהר מן הצרעת. כבר נתבאר זה בארבעה עשר מנגעים (משנה נגעים יד , א , ו). השרש החמישי הוא , שאם נשפך הדם קודם הטבילה וההזאה שזכרנו , תמות המשתלחת ויקח שנים אחרות , כי לא באה לכלל שלוח. ואם מתה המשתלחת קודם הטבילה וההזאה , יקח שנים אחרות. וזה מבואר בנפשו. כבר נזכר זה בארבעה עשר מנגעים (משנה נגעים יד , ה). השרש הששי הוא , ששלוח הצפור החיה יחויב שיהיה מתוך העיר אל פני השדה , לא כנגד ים או מדבר , שנאמר: "אל מחוץ לעיר אל פני השדה" (וי' יד , נג). כבר נתבאר זה בשני מקדושין (נז , ב) ובארבעה עשר מנגעים (משנה נגעים יד , ב). והוא מבואר מזה , שאם שלחה וחזרה , שצריך לשלחה אפילו כמה פעמים , בדרך שתהיה משולחת בעת התגלחת , שנאמר: "ושלח את הצפור החיה" וגו' , "וגלח את כל שערו" (וי' יד , ז - ח). השרש השביעי הוא , שהצווי לקחת הצפרים הוא בכהן , והלקיחה בכל אדם. וכן שחיטת הצפור והטבילה בדם הצפור וההזאה והתגלחת הוא בכהן , כמו שביארנו (וי' יד , ה). ואולם השלוח לצפור החיה הוא בכל אדם. והוא מבואר מהשרשים הכוללים , שאלו העניינים שיחוייב היותם בכהן יהיו נעשים ביום ולא בלילה. כבר נתבאר זה בספרא (תו"כ מצורע פרשתא א , ג , ט; פרק א , א). השרש השמיני הוא , שתגלחת המצורע הוא , שהכהן מביא תער על כל בשרו הנראה , ואפילו בית השחי ובית הערוה; ולא נאמר 'ראשו וזקנו וגבות עיניו' (ראה וי' יד , ט) אלא למעט השער שבתוך החוטם , לפי שאינו נראה. כבר נזכר זה בשני מסוטה (טז , א). השרש התשיעי הוא , שאחר שגלח וכבס בגדיו וטבל - טהור מלטמא בביאה , ויכנס לפנים מהחומה; ואולם לשאר העניינים הרי הוא בטומאתו הראשונה , כי התורה בארה שהטהרה אשר תהיה לו בזולת הטבילה הוא שיבא אל המחנה; ולזה הוא מבואר , שהוא טהור מלטמא משכב ומושב. ואולם מה שאמר שישב שבעת ימים חוץ לאהלו (ראה וי' יד , ח) , הוא לאסור לו תשמיש המטה , כי הוא מזיק לבעלי זה החולי. ולפי שזה ההיזק אינו במצורעת באופן שהוא במצורע , לא נלמד מזה שתהיה המצורעת אסורה בתשמיש המטה. כבר נתבאר זה בארבעה עשר מנגעים (משנה נגעים יד , ב). וכבר יתבאר שבאלו השבעה ימים הוא מטמא כלים במגע , שנאמר "וכבס... בגדיו" (וי' יד , ט). ולזה הוא מבואר , שהוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע. כבר נתבאר זה בראשון מכלים (משנה כלים א , א). והנה התגלחת השנייה היא כמו התגלחת הראשונה. ובכלן אם שייר שתי שערות לא עשה כלום , שנאמר: "כל שערו" (וי' יד , ט). כבר נתבאר זה בארבעה עשר מנגעים (משנה נגעים יד , ג - ד). השרש העשירי הוא , שטהרת המצורע אינה אלא בכהן , והוא מטהרו אע"פ שהוא זב או טמא מת , מכיון שאינו מצורע; שנאמר: "והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר" (וי' יד , יא). ואם היה הכהן מצורע הרי אני קורא בו 'מיטהר' לא 'מטהר'. כבר נתבאר זה בשמיני מתוספת נגעים (הלכה א). השרש האחד עשר הוא , שהצפור השחוטה היא אסורה בהנאה , כי התורה לא הגבילה שתֵאָכל. ובכלל , הנה יֵרָאה שהיא הפך המשולחת. ואולם המשולחת מותרת בהנאה , כי התורה לא אמרה שישלח לתקלה. ולזה תהיה השחוטה אסורה. ולפי שהמשולחת - משולחת על פני השדה (ראה וי' יד , ז) , הנה אם כן השחוטה נקברת שם לפני המצורע. כבר נתבאר זה בשני מקדושין (נז , א - ב) ובארבעה עשר מנגעים (משנה נגעים יד , א). התועלת העשירי הוא במצות , והוא מה שצוה שיהיה הבגד המנוגע טמא. וכבר נתבאר התועלת המגיע מזאת המצוה במה שקדם. ואולם שרשי זאת המצוה הם שמנה: השרש הראשון הוא , ששיעור נגע הבגדים הוא כגריס , כמו העניין בנגעי אדם. כבר נתבאר זה באחד עשר מנגעים (משנה נגעים יא , ז). השרש השני הוא , ששלשה סימני טומאה יש בבגדים , והם: ירקרק , שהוא ירוק מאד ככנף הטווס; והאדמדם , והוא אדום שבאדומים; והפשיון. וכבר נתבארו תנאי הפשיון , ומהם נלמד בזה המקום. כיצד? בגד שנראה בו מראה ירקרק או אדמדם - מסגירו , ובשביעי רואהו. אם פשה - מחליטו ושורף את כל הבגד , ואם לא פשה ועמד במראהו , או שפשה וכהה משתי המראות שהוסגר בהן , או שהוסיף המראה להוריק ולהאדים ולא פשה - יכבס מקום הנגע ויסגיר; ובסוף שבע שנית , שהוא יום שלשה עשר , רואהו. ואם כהה למראה שלישית - הרי זה טעון כבוס והוא טהור; ואם נשתנה הנגע למראה אחר , כמו שהיה ירקרק ונעשה אדמדם או ההפך , קורע מקום הנגע ושורף מה שקרע , ותופר מטלית במקום הקרע ופוטר שאר הבגד ומכבסו כולו כיבוס שני ומטבילו וטהר. ואם עמד במראה שהוסגר בו בתחילה , יחליטו ושורף את כלו. היה ירקרק ופשה , או אדמדם ופשה , הרי זה פשיון. ושיעור הפשיון הסמוך - כל שהוא , והרחוק , או שחוזר כשהוסר הנגע הראשון , שיעורם כגריס. כבר נתבאר זה בשלשה ובאחד עשר מנגעים (משנה נגעים ג , ז; יא , ד - ה). וראוי שתדע , שאלו המראות מצטרפות זו עם זו. כבר נתבאר זה בסיפרא (תו"כ תזריע פרשתא ה פרק יד , ב). השרש השלישי הוא , שהמכבס את הנגע מכבס את הבגד המקיף את הנגע עמו , שנאמר: "את אשר בו הנגע" (וי' יג , נד). כבר ביאר זה בסיפרא (תו"כ תזריע פרשתא ה פרק טו , ה). וכשמכבסים את הבגדים מכבסים אותם בסממנים המעבירין על הכתמים , שנאמר: "אם תכבסי בנתר" (יר' ב , כב). וכבר נתבאר זה באחד עשר מנגעים (? ראה זבחים צה , א). השרש הרביעי הוא , שהנגע החוזר על הבגד אחר שטלו בו מטלית , אם חזר עוד על הבגד ישרף ומציל את המטלית , ואם חזר על המטלית ישרוף הבגד עמו. ואם טלה מן המוסגר בטהור וחזר הנגע על הבגד המוסגר , שורף המטלית. חזר על המטלית - הבגד הראשון המוסגר ישרף , והמטלית תשמש את הבגד שהיא תפורה בו , בסמנין; רוצה לומר , שאם עמד בעינו שני שבועות או פשה , שורפין הכל. כבר נתבאר זה באחד עשר מנגעים (משנה נגעים יא , ו). השרש החמישי הוא שהבגד שבא בתחלה כלו ירקרק או אדמדם - יסגיר , אבל אם בא כלו ירקרק או אדמדם אחר ההסגר או אחר הפטור , הרי זה טהור. ואם אחר שכבס פשה , ישרף. כבר נתבאר זה בחמשי מתוספת נגעים (הלכה ה). השרש הששי הוא , שאין מיטמא בנגעים אלא בגד צמר ובגד פשתים. כבר נתבאר זה בתשיעי מכלאים (משנה כלאים ט , א). והוא מבואר , שאם לא היה בו שיעור ראוי להשתמש בו לדבר מה , כגון שהיה פחות משלשה אצבעות על שלשה אצבעות , לא יטמא. כבר נתבאר זה בשנים עשר מנגעים (משנה נגעים יב , ב). ואין הבגד מקבל טומאת נגעים אם היה צבוע , אפילו בידי שמים. ואם היו נראים לבנים , אפילו ששִתְיַם או עֶרְבָּם צבוע , הכל הולך אחר הנראה. והנה התפור הוא כארוג להשלים שיעור בגד. ואם תפר בגד מטלאים קטנים , קצתם לבנים קצתם צבועים , ונראה נגע בלבן ונתפשט ללבן אחר , אע"פ שהצבוע ביניהם , הרי זה פשיון. והקש על זה. עֵרֵב צמר או פשתים עם מין שאינו צמר ולא פשתים , כגון צמר גמלים וצמר ארנבים , או קנבס , או צמר רחל בת עז , הולכין אחר הרוב. כבר נתבאר זה באחד עשר מנגעים (משנה נגעים יא , ב - ד) ובשני מבכורות (יז , א). ואולם כלי העור מקבלים טומאה פשוטיהן ומקבליהן , כשהיו כלי לדבר מה , שנאמר: "כלי עור" (וי' יג , מט); והוא - שיהיה מעובד , שנאמר: "לכל אשר יעשה העור למלאכה" (שם , נא). כבר נתבאר זה בספרא (תו"כ תזריע פרשתא פרק יג , י). והוא , שיהיה מעור הבעל חי הגדל בארץ , כמו הפשתים שגדלין בארץ; ואולם אם חבר להם מהגדל בארץ כל שהוא , הרי הן מטמאין בנגעים. אע"פ שהיה העור צבוע בידי שמים , הרי זה מטמא בנגעים. ויש פשיון בכלי עור בעביו , כאלו תאמר שפשה הנגע מתוכו לאחוריו או מאחריו לתוכו. כבר נתבאר זה באחד עשר מנגעים (משנה נגעים יא , יא). וראוי שתדע , שצמר ופשתים מטמאין בנגעים מיד שיטָוו ואע"פ שלא לוּבָּן; כיון שיש בפקעת כדי לארוג ממנה שלש על שלש שתי וערב , בין שהיתה כלה שתי , או ערב. היתה הפקעת מחוטין פסוקין - אינה מטמאה בנגעים. ואם היו שתי פקעיות וחוט אחד מחברתן , ונראה אחד בשתיהן , שתיהן טמאות. ואם נראה כאחת לבד - היא לבדה טמאה. וכן העניין בארוג , אם השתי עומד המחובר לו. ואם פשה מזה לזה , שניהם טמאים. כבר נתבאר זה באחד עשר מנגעים (משנה נגעים יא , ח - ט). השרש השביעי הוא , שהבגד המוסגר הוא מותר בהנאה , אך המוחלט - אסור בהנאה , כי התורה חייבה שריפה לבגד המוחלט. ולזה הוא מבואר , שאם נתערב באחרים - כלן אסורין; וכן אם חִלקוֹ לטלאים פחותין משלש על שלש. כבר נתבאר זה באחד עשר מנגעים (משנה נגעים יא , יב). השרש השמיני הוא , שהבגד המנוגע , בין מוסגר בין מוחלט , אם בא אל הבית - טמאהו. וכבר יקָרא 'בא אל הבית' , אם בא רובו שם. וכן אם נכנס כזית ממנו - טמאהו , שנאמר: "אל נא תהי כמת" (במ' יב , יב) - כמו שהמת מטמא בכזית , כן העניין בצרעת. כבר נתבאר זה בשנים עשר מיבמות (קג , ב) ובשלשה עשר מנגעים (משנה נגעים יג , ח). התועלת האחד עשר הוא במצות , והוא מה שצוה שיביא המצורע קרבנותיו אחר שיטהר. וכבר בארנו התועלת בזה במה שקדם. ואולם שרשי זאת המצוה הם: השרש הראשון הוא , שהמצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח המזרחי , ומכניס ידיו לעזרה לסמוך על האשם אחר שהניפו הכהן עם לוג השמן. כבר נתבאר זה בארבעה עשר מנגעים (משנה נגעים יד , ח) ובשלישי מזבחים (לג , א) ובששי ממנחות (סא , א).

תנ"ך - וידבר ה' אל־משה לאמר:

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ויקרא פרק יב פסוק א)

טקסט וניקוד:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ויקרא פרק יב פסוק א)

טקסט בלבד:

וידבר ה' אל־משה לאמר: (ויקרא פרק יב פסוק א)

תיקון קוראים:

וידבר יהוה אל־משה לאמר: (ויקרא פרק יב פסוק א)

ריכוז קישורים