תנ"ך - ויקרא פרק יב פסוק ב - דבר אל־בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא: (ויקרא פרק יב פסוק ב)

טקסט וניקוד:

דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא: (ויקרא פרק יב פסוק ב)

טקסט בלבד:

דבר אל־בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: (ויקרא פרק יב פסוק ב)

תיקון קוראים:

דבר אל־בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: (ויקרא פרק יב פסוק ב)
מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשׂרָאֵל לְמֵימַר אִתְּתָא אֲרֵי תְעַדֵּי וּתלִיד דְּכַר וּתהֵי מְסָאֲבָא שִׁבעָה יוֹמִין כְּיוֹמֵי רִיחוּק סְאוֹבְתַהּ תְּהֵי מְסָאֲבָא :

תזריע - ל'; דותה - ל'.

אשה כי תזריע - אמר רבי שמלאי (ראה ויק"ר יד , א): כשם שיצירתו [של אדם] אחַר כל בהמה וחיה [ועוף] במעשה בראשית , כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה וחיה ועוף. כי תזריע - לרבות שאפילו ילדתו מחוי , שנמחה ונעשה כמין זרע , אמו טמאה לידה (ראה נידה כז , ב). כימי נדת דותה תטמא - כסדר כל טומאה האמורה בנדה מִטמאה בטומאת לידה , ואפילו נפתח הקבר בלא דם. דותה - לשון דבר הזב מגופה. דבר אחר (ראה נידה ט , א): לשון 'מדוה' וחולי; שאין אשה רואה דם שלא תֶחֱלה וראשה ואבריה כבדין עליה.

אשה כי תזריע - כי תתעבר בין זכר בין נקבה: אם זכר תלד , יהא דינו כך; "ואם נקבה תלד" (להלן , ה) , כך וכך דינה. כולל ואחר כך מפרש. וטמאה שבעת ימים - אפילו לא ראתה דם. כימי נדת דותה - כימי ריחוק חולייה , המפורש לפנינו , על ידי ראיית דם טמא , ראיית דם לידה. 'נדה' - לשון 'נדודה' ומרוחקת מבעלה. דותה - לשון חולי , כמו "לבי דוי" (יר' ח , יח).

אחר שהשלים תורת הטמא והטהור בנאכלים , הזכיר טמאי אדם; והחל מהאשה היולדת - כי הלידה היא תחלה. ורבים אמרו (ראה ברכות ס , א): כשהאשה מזרעת תחלה , יולדת זכר; על כן: וילדה זכר. ועל דעת חכמי יון - שהזרע לאשה , וזרע הזכר מקפיא , וכל הבן מדם האשה. והנה פירוש תזריע - תתן זרע , כי היא כמו הארץ. ו"ו וטמאה - כפ"ה רפה בלשון ישמעאל. וסיבת טומאת שבעה - עד שוב אל ה'מרובע'; וכן ימצא בימי החולי , כי השנוי יראה עד סוף כל שבעה. נדת - שם במשקל "בִּזָּה" (אס' ט , י); והם שניהם מפעלי הכפל. דותה - שם רבים , וטעמו: חולי; כמו "מדוי מצרים" (דב' ז , טו). כי הדם היוצא הוא חולי בבשר האשה.

כי תזריע... כימי נדת דותה תטמא - דין נדה יש לה; שאם ילדה ואחר כך ראתה כל ששה , לערב שביעי ללידה טובלת ומשמשת , אף על גב דלא פסק דם הלידה; דהילכתא כוותיה דרב , דאמר (סנה' פז , ב): מעיין אחד הוא , והתורה טהרתו והתורה טמאתו , בין לקולא בין לחומרא. אבל ילדה בתוך אחד עשר שבין נידה לנידה , וראתה שלשה ימים בקושי , ושפתה מעת לעת או כְּלֵילֵי שבת ויומו מן הצער - למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה - וילדה , הרי זו 'יולדת בזוב' (ראה משנה נידה ד , ד) , וצריכה שבעה נקיים; וכל שכן אם ראתה שלשה בלא קושי בתוך אחד עשר יום וילדה , שהיא 'יולדת בזוב'. ואפילו אם לא ילדה בזוב , אם לא פסקה מעט - ששפעה בתוך שבעה - טמאה עד שתפסוק , כדאמרינן ב'בנות כותים' ללוי (ראה נידה לה , ב); אבל לדברי רב (ראה שם) אינה צריכה הפסק. ומיהו האידנא צריכה לישב שבעה נקיים , שלא תראה כלל; ואף על גב דהדם - דם טהור , בנות ישראל החמירו על עצמן (ראה ברכות לא , א). אבל משטבלה , אפילו רואה בכל יום , משמשת והולכת כל ימי טָהורה. וגם דומה לנידה , שטבילתה בלילה כנידה , כדאמרינן (פסחים צ , ב): נידה ויולדת טבילתן בלילה. אבל אם ילדה אפילו (בתוך) אחד עשר יום , דם הבא מחמת צער הלידה אינו נחשב דם זיבה אלא דם לידה , מפני שבא מחמת הלידה; ואינה זבה , אעפ"י שראתה שלשה רצופים ויותר.

אשה כי תזריע - כתב רבנו שלמה: כי תזריע וילדה - לרבות ילדתו מחוי , שנמחה ונעשה כעין זרע , אמו טמאה לידה. ופירוש הענין , שנוצר הולד בצורת אדם ואחר כך נימוח , שכל מי שאין בו מצורת אדם אינו ולד , וכל שאינו ראוי לברית נשמה אינו ולד; אבל בשעת הלידה אפילו מחוי מְטמא: אם אנו מכירין צורתו , כגון שפיר מרוקם , טומאה ודאי , ואם לאו - בספק; וזהו רבויו של מקרא זה כדברי רבותינו (ראה נידה כז , ד). ובמשמעותו אמרו (שם לא , א): אשה כי תזריע - אשה מזרעת תחלה , יולדת זכר. ואין כוונתם שיֵעשה הולד מזרע האשה , כי האשה אע"פ שיש לה ביצים כביצי הזכר , או שלא יֵעשה בהם זרע כלל , או שאין הזרע ההוא נקפא ולא עושה דבר בעובר; אבל אמרם 'מזרעת' - על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר , כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש , ולשניהם יקראו 'זרע'. וכך אמרו (שם): שלשה שותפין יש בו באדם: איש מזריע לובן , שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין , אשה מזרעת אודם , שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין. וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא. ועל דעת פילוסופי היוָנים: כל גוף העובר - מדם האשה , אין בו לאיש אלא הכח הידוע בלשונם 'היולי' , שהוא נותן צורה בחומר; כי אין בין ביצת התרנגולת הבאה מן הזכר לנולדת מן המתפלשת בעפר שום הפרש , וזו תגדל אפרוח וזו לא תזָרע ולא תצמיח (ע"פ דב' כט , כב) בהמנע ממנו החום היסודי שהוא לה היולי. ואם כן , יהיה מלת תזריע כמו "זרועיה תצמיח" (יש' סא , יא) , וכן אמר אנקלוס: "ארי תעדי". דותה - לשון דבר הזב מגופה , לשון 'מדוה וחולי' , שאין אשה רואה דם שלא תחלה וראשה ואיבריה כבדים עליה; לשון רבנו שלמה. ולא ידעתי מאי זה מוצא יהיה דותה לשון 'דבר הזב מגופה' בלשון הקדש; אבל יתכן שיהיה לשון "מדוה" (דב' ז , טו) , ממה שאמרו (ראה נידה ט , א): וראשה ואיבריה כבדים עליה. וכן דעת רבי אברהם , שאומר כי דותה - שם , וטעמו: חולי; כי הדם היוצא - חולי באשה. ובאמת שהוא נקוי במותרות , ומפני שראשה ואיבריה כבדים עליה , אולי יקרא 'חולי'. והנכון בכל לשון "מדוה" - שהוא כמו נֶגע וצער: "עלי לבי דוי" (יר' ח , יח); "היה דוה לבנו" (איכה ה , יז) - כמו "נגע לבבו" (מ"א ח , לח); והנה הזיבה - נגע באשה , אע"פ שהוא בתולדתה; וכן "על ערש דוי" (תה' מא , ד).

דבר אל בני ישראל - למדנו מזה , שזה הדין אינו נוהג אלא באנשי התורה , לא הגוים. וכן העניין בשאר הטמאות הנמשכות לה , כמו צרעת וזב וזבה ונדה. אשה כי תזריע וילדה זכר - הנה הקדימה התורה להזכיר היולדת הזכר , כי הוא היותר נכבד. וכבר התבאר בספר 'בעלי חיים' , שכאשר היה חומר הנקבה מוכן לקבל זרע הזכר , יהיה הנולד זכר; וכאשר היה הפכי לו , הנה יתפעל ממנו זרע הזכר באופן שיחלש חומו , ויהיה הנולד נקבה. וכבר ביארנו אנחנו בביאורנו לספר ההוא , כי זרע הנקבה יש לו מבוא בהולדה מזה הצד , רוצה לומר , שהוא יכין חומר הנקבה לקבל פועל זרע הזכר , ולזה תמצא לזרע הנקבה פועל מה. וזה יתבאר בביצת הנקבה אשר תתהוה מזולת זרע הזכר , ויתבררו החלבון והחלמון , ויתברר בה המותר הארצי אשר תתהוה ממנו הקלפה. ובכלל לא יחסר בה דבר , אלא שלא יהיה ממנו אפרוח , לפי שאין זרע הזכר שם. וזה ממה שיתבאר ממנו , שלזרע הנקבה פועל מה בבישול זה החומר והכנתו מצד זה החום החלוש הנמצא בו. והנה בארנו שם בטול דעת מי שיַראה שאין לזרע הנקבה מבוא בהולדה , ואם היה דעת זה הפלוסוף לפי מה שספר ממנו אבן רשד. ולזאת הסבה אחשוב שרמזה התורה במה שיחסה לידת האשה זכר אל הזרעתה , וזה , שכאשר תזריע קודם שיזריע האיש , תַקנֶה חום מה לדם הנקבה , באופן שיהיה מוכן לקבל פועל זרע הזכר בשלמות , ויהיה הנולד זכר. וכשיזרע האיש קודם הנה יהיה הנולד נקבה , לחוזק הפכיות דם הנקבה לזרע הזכר. ולזה אמרו רבותינו ז"ל (ראה נידה לא , א): אשה מזרעת תחלה יולדת זכר , איש מזריע תחלה יולדת נקבה. ולזאת הסבה גם כן אמרו (ראה שם , ב) הרוצה שיהיו בניו זכרים , יבעול וישנה. והנה הלידה הוא , לפי מה שיורה עליו הגדר , יציאת הולד דרך הרחם; ולזה , אם יצא דרך דופן לא ינהג בה דין זאת הטומאה והטהרה. והנה ינהג זה הדין בולד , בחי ובמת , כי בכל אחד מהם יפול שם הלידה. ועניין הדם היוצא מהרחם בלידה בולד החי והמת הוא אחד בעינו , כי הוא מותר הדם הבלתי נאות בהולדה , כמו שזכרנו במה שקדם בפרשה הקודמת. וטמאה שבעת ימים - אע"פ שלא תראה דם , כי הוא מבואר כי אי אפשר בלידה מזולת מותר דם בלתי נאות להולדה. ואולי למיעוט מותר דם בלתי נאות להולדה ואולי למיעוט כַּמוּתו לא הרגישה בו. כימי נדת דותה תטמא - רוצה לומר: כימי נדת חלייה , כי עניין הנדות הוא בנשים חולי מה; ולזה תרגיש הנדה בבא וסתה שראשה ואיבריה כבדין עליה. והנה דין זאת הלידה הוא דין ראיית הנדה , שתטמא שבעת ימים ולא יותר , אע"פ שתראה דם בכל השבעה ימים , מה שאין כן בראיית הזבה כמו שיתבאר (ראה וי' טו , כה ואי').