תנ"ך - דבר
אל־בני
ישראל
לאמר
אשה
כי
תזריע
וילדה
זכר
וטמאה
שבעת
ימים
כימי
נדת
דותה
תטמא:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
דַּבֵּ֞ר
אֶל־בְּנֵ֤י
יִשְׂרָאֵל֙
לֵאמֹ֔ר
אִשָּׁה֙
כִּ֣י
תַזְרִ֔יעַ
וְיָלְדָ֖ה
זָכָ֑ר
וְטָֽמְאָה֙
שִׁבְעַ֣ת
יָמִ֔ים
כִּימֵ֛י
נִדַּ֥ת
דְּוֺתָ֖הּ
תִּטְמָֽא:
(ויקרא פרק יב פסוק ב)
דַּבֵּר
אֶל־בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
לֵאמֹר
אִשָּׁה
כִּי
תַזְרִיעַ
וְיָלְדָה
זָכָר
וְטָמְאָה
שִׁבְעַת
יָמִים
כִּימֵי
נִדַּת
דְּוֺתָהּ
תִּטְמָא:
(ויקרא פרק יב פסוק ב)
דבר
אל־בני
ישראל
לאמר
אשה
כי
תזריע
וילדה
זכר
וטמאה
שבעת
ימים
כימי
נדת
דותה
תטמא:
(ויקרא פרק יב פסוק ב)
דבר
אל־בני
ישראל
לאמר
אשה
כי
תזריע
וילדה
זכר
וטמאה
שבעת
ימים
כימי
נדת
דותה
תטמא:
(ויקרא פרק יב פסוק ב)
מַלֵיל
עִם
בְּנֵי
יִשׂרָאֵל
לְמֵימַר
אִתְּתָא
אֲרֵי
תְעַדֵּי
וּתלִיד
דְּכַר
וּתהֵי
מְסָאֲבָא
שִׁבעָה
יוֹמִין
כְּיוֹמֵי
רִיחוּק
סְאוֹבְתַהּ
תְּהֵי
מְסָאֲבָא
:
אשה
כי
תזריע
-
אמר
רבי
שמלאי
(ראה
ויק"ר
יד
,
א):
כשם
שיצירתו
[של
אדם]
אחַר
כל
בהמה
וחיה
[ועוף]
במעשה
בראשית
,
כך
תורתו
נתפרשה
אחר
תורת
בהמה
וחיה
ועוף.
כי
תזריע
-
לרבות
שאפילו
ילדתו
מחוי
,
שנמחה
ונעשה
כמין
זרע
,
אמו
טמאה
לידה
(ראה
נידה
כז
,
ב).
כימי
נדת
דותה
תטמא
-
כסדר
כל
טומאה
האמורה
בנדה
מִטמאה
בטומאת
לידה
,
ואפילו
נפתח
הקבר
בלא
דם.
דותה
-
לשון
דבר
הזב
מגופה.
דבר
אחר
(ראה
נידה
ט
,
א):
לשון
'מדוה'
וחולי;
שאין
אשה
רואה
דם
שלא
תֶחֱלה
וראשה
ואבריה
כבדין
עליה.
אשה
כי
תזריע
-
כי
תתעבר
בין
זכר
בין
נקבה:
אם
זכר
תלד
,
יהא
דינו
כך;
"ואם
נקבה
תלד"
(להלן
,
ה)
,
כך
וכך
דינה.
כולל
ואחר
כך
מפרש.
וטמאה
שבעת
ימים
-
אפילו
לא
ראתה
דם.
כימי
נדת
דותה
-
כימי
ריחוק
חולייה
,
המפורש
לפנינו
,
על
ידי
ראיית
דם
טמא
,
ראיית
דם
לידה.
'נדה'
-
לשון
'נדודה'
ומרוחקת
מבעלה.
דותה
-
לשון
חולי
,
כמו
"לבי
דוי"
(יר'
ח
,
יח).
אחר
שהשלים
תורת
הטמא
והטהור
בנאכלים
,
הזכיר
טמאי
אדם;
והחל
מהאשה
היולדת
-
כי
הלידה
היא
תחלה.
ורבים
אמרו
(ראה
ברכות
ס
,
א):
כשהאשה
מזרעת
תחלה
,
יולדת
זכר;
על
כן:
וילדה
זכר.
ועל
דעת
חכמי
יון
-
שהזרע
לאשה
,
וזרע
הזכר
מקפיא
,
וכל
הבן
מדם
האשה.
והנה
פירוש
תזריע
-
תתן
זרע
,
כי
היא
כמו
הארץ.
ו"ו
וטמאה
-
כפ"ה
רפה
בלשון
ישמעאל.
וסיבת
טומאת
שבעה
-
עד
שוב
אל
ה'מרובע';
וכן
ימצא
בימי
החולי
,
כי
השנוי
יראה
עד
סוף
כל
שבעה.
נדת
-
שם
במשקל
"בִּזָּה"
(אס'
ט
,
י);
והם
שניהם
מפעלי
הכפל.
דותה
-
שם
רבים
,
וטעמו:
חולי;
כמו
"מדוי
מצרים"
(דב'
ז
,
טו).
כי
הדם
היוצא
הוא
חולי
בבשר
האשה.
כי
תזריע...
כימי
נדת
דותה
תטמא
-
דין
נדה
יש
לה;
שאם
ילדה
ואחר
כך
ראתה
כל
ששה
,
לערב
שביעי
ללידה
טובלת
ומשמשת
,
אף
על
גב
דלא
פסק
דם
הלידה;
דהילכתא
כוותיה
דרב
,
דאמר
(סנה'
פז
,
ב):
מעיין
אחד
הוא
,
והתורה
טהרתו
והתורה
טמאתו
,
בין
לקולא
בין
לחומרא.
אבל
ילדה
בתוך
אחד
עשר
שבין
נידה
לנידה
,
וראתה
שלשה
ימים
בקושי
,
ושפתה
מעת
לעת
או
כְּלֵילֵי
שבת
ויומו
מן
הצער
-
למר
כדאית
ליה
ולמר
כדאית
ליה
-
וילדה
,
הרי
זו
'יולדת
בזוב'
(ראה
משנה
נידה
ד
,
ד)
,
וצריכה
שבעה
נקיים;
וכל
שכן
אם
ראתה
שלשה
בלא
קושי
בתוך
אחד
עשר
יום
וילדה
,
שהיא
'יולדת
בזוב'.
ואפילו
אם
לא
ילדה
בזוב
,
אם
לא
פסקה
מעט
-
ששפעה
בתוך
שבעה
-
טמאה
עד
שתפסוק
,
כדאמרינן
ב'בנות
כותים'
ללוי
(ראה
נידה
לה
,
ב);
אבל
לדברי
רב
(ראה
שם)
אינה
צריכה
הפסק.
ומיהו
האידנא
צריכה
לישב
שבעה
נקיים
,
שלא
תראה
כלל;
ואף
על
גב
דהדם
-
דם
טהור
,
בנות
ישראל
החמירו
על
עצמן
(ראה
ברכות
לא
,
א).
אבל
משטבלה
,
אפילו
רואה
בכל
יום
,
משמשת
והולכת
כל
ימי
טָהורה.
וגם
דומה
לנידה
,
שטבילתה
בלילה
כנידה
,
כדאמרינן
(פסחים
צ
,
ב):
נידה
ויולדת
טבילתן
בלילה.
אבל
אם
ילדה
אפילו
(בתוך)
אחד
עשר
יום
,
דם
הבא
מחמת
צער
הלידה
אינו
נחשב
דם
זיבה
אלא
דם
לידה
,
מפני
שבא
מחמת
הלידה;
ואינה
זבה
,
אעפ"י
שראתה
שלשה
רצופים
ויותר.
אשה
כי
תזריע
-
כתב
רבנו
שלמה:
כי
תזריע
וילדה
-
לרבות
ילדתו
מחוי
,
שנמחה
ונעשה
כעין
זרע
,
אמו
טמאה
לידה.
ופירוש
הענין
,
שנוצר
הולד
בצורת
אדם
ואחר
כך
נימוח
,
שכל
מי
שאין
בו
מצורת
אדם
אינו
ולד
,
וכל
שאינו
ראוי
לברית
נשמה
אינו
ולד;
אבל
בשעת
הלידה
אפילו
מחוי
מְטמא:
אם
אנו
מכירין
צורתו
,
כגון
שפיר
מרוקם
,
טומאה
ודאי
,
ואם
לאו
-
בספק;
וזהו
רבויו
של
מקרא
זה
כדברי
רבותינו
(ראה
נידה
כז
,
ד).
ובמשמעותו
אמרו
(שם
לא
,
א):
אשה
כי
תזריע
-
אשה
מזרעת
תחלה
,
יולדת
זכר.
ואין
כוונתם
שיֵעשה
הולד
מזרע
האשה
,
כי
האשה
אע"פ
שיש
לה
ביצים
כביצי
הזכר
,
או
שלא
יֵעשה
בהם
זרע
כלל
,
או
שאין
הזרע
ההוא
נקפא
ולא
עושה
דבר
בעובר;
אבל
אמרם
'מזרעת'
-
על
דם
הרחם
שיתאסף
בשעת
גמר
ביאה
באם
ומתאחז
בזרע
הזכר
,
כי
לדעתם
הולד
נוצר
מדם
הנקבה
ומלובן
האיש
,
ולשניהם
יקראו
'זרע'.
וכך
אמרו
(שם):
שלשה
שותפין
יש
בו
באדם:
איש
מזריע
לובן
,
שממנו
גידים
ועצמות
ולובן
שבעין
,
אשה
מזרעת
אודם
,
שממנו
עור
ובשר
ודם
ושער
ושחור
שבעין.
וגם
דעת
הרופאים
ביצירה
כך
היא.
ועל
דעת
פילוסופי
היוָנים:
כל
גוף
העובר
-
מדם
האשה
,
אין
בו
לאיש
אלא
הכח
הידוע
בלשונם
'היולי'
,
שהוא
נותן
צורה
בחומר;
כי
אין
בין
ביצת
התרנגולת
הבאה
מן
הזכר
לנולדת
מן
המתפלשת
בעפר
שום
הפרש
,
וזו
תגדל
אפרוח
וזו
לא
תזָרע
ולא
תצמיח
(ע"פ
דב'
כט
,
כב)
בהמנע
ממנו
החום
היסודי
שהוא
לה
היולי.
ואם
כן
,
יהיה
מלת
תזריע
כמו
"זרועיה
תצמיח"
(יש'
סא
,
יא)
,
וכן
אמר
אנקלוס:
"ארי
תעדי".
דותה
-
לשון
דבר
הזב
מגופה
,
לשון
'מדוה
וחולי'
,
שאין
אשה
רואה
דם
שלא
תחלה
וראשה
ואיבריה
כבדים
עליה;
לשון
רבנו
שלמה.
ולא
ידעתי
מאי
זה
מוצא
יהיה
דותה
לשון
'דבר
הזב
מגופה'
בלשון
הקדש;
אבל
יתכן
שיהיה
לשון
"מדוה"
(דב'
ז
,
טו)
,
ממה
שאמרו
(ראה
נידה
ט
,
א):
וראשה
ואיבריה
כבדים
עליה.
וכן
דעת
רבי
אברהם
,
שאומר
כי
דותה
-
שם
,
וטעמו:
חולי;
כי
הדם
היוצא
-
חולי
באשה.
ובאמת
שהוא
נקוי
במותרות
,
ומפני
שראשה
ואיבריה
כבדים
עליה
,
אולי
יקרא
'חולי'.
והנכון
בכל
לשון
"מדוה"
-
שהוא
כמו
נֶגע
וצער:
"עלי
לבי
דוי"
(יר'
ח
,
יח);
"היה
דוה
לבנו"
(איכה
ה
,
יז)
-
כמו
"נגע
לבבו"
(מ"א
ח
,
לח);
והנה
הזיבה
-
נגע
באשה
,
אע"פ
שהוא
בתולדתה;
וכן
"על
ערש
דוי"
(תה'
מא
,
ד).
דבר
אל
בני
ישראל
-
למדנו
מזה
,
שזה
הדין
אינו
נוהג
אלא
באנשי
התורה
,
לא
הגוים.
וכן
העניין
בשאר
הטמאות
הנמשכות
לה
,
כמו
צרעת
וזב
וזבה
ונדה.
אשה
כי
תזריע
וילדה
זכר
-
הנה
הקדימה
התורה
להזכיר
היולדת
הזכר
,
כי
הוא
היותר
נכבד.
וכבר
התבאר
בספר
'בעלי
חיים'
,
שכאשר
היה
חומר
הנקבה
מוכן
לקבל
זרע
הזכר
,
יהיה
הנולד
זכר;
וכאשר
היה
הפכי
לו
,
הנה
יתפעל
ממנו
זרע
הזכר
באופן
שיחלש
חומו
,
ויהיה
הנולד
נקבה.
וכבר
ביארנו
אנחנו
בביאורנו
לספר
ההוא
,
כי
זרע
הנקבה
יש
לו
מבוא
בהולדה
מזה
הצד
,
רוצה
לומר
,
שהוא
יכין
חומר
הנקבה
לקבל
פועל
זרע
הזכר
,
ולזה
תמצא
לזרע
הנקבה
פועל
מה.
וזה
יתבאר
בביצת
הנקבה
אשר
תתהוה
מזולת
זרע
הזכר
,
ויתבררו
החלבון
והחלמון
,
ויתברר
בה
המותר
הארצי
אשר
תתהוה
ממנו
הקלפה.
ובכלל
לא
יחסר
בה
דבר
,
אלא
שלא
יהיה
ממנו
אפרוח
,
לפי
שאין
זרע
הזכר
שם.
וזה
ממה
שיתבאר
ממנו
,
שלזרע
הנקבה
פועל
מה
בבישול
זה
החומר
והכנתו
מצד
זה
החום
החלוש
הנמצא
בו.
והנה
בארנו
שם
בטול
דעת
מי
שיַראה
שאין
לזרע
הנקבה
מבוא
בהולדה
,
ואם
היה
דעת
זה
הפלוסוף
לפי
מה
שספר
ממנו
אבן
רשד.
ולזאת
הסבה
אחשוב
שרמזה
התורה
במה
שיחסה
לידת
האשה
זכר
אל
הזרעתה
,
וזה
,
שכאשר
תזריע
קודם
שיזריע
האיש
,
תַקנֶה
חום
מה
לדם
הנקבה
,
באופן
שיהיה
מוכן
לקבל
פועל
זרע
הזכר
בשלמות
,
ויהיה
הנולד
זכר.
וכשיזרע
האיש
קודם
הנה
יהיה
הנולד
נקבה
,
לחוזק
הפכיות
דם
הנקבה
לזרע
הזכר.
ולזה
אמרו
רבותינו
ז"ל
(ראה
נידה
לא
,
א):
אשה
מזרעת
תחלה
יולדת
זכר
,
איש
מזריע
תחלה
יולדת
נקבה.
ולזאת
הסבה
גם
כן
אמרו
(ראה
שם
,
ב)
הרוצה
שיהיו
בניו
זכרים
,
יבעול
וישנה.
והנה
הלידה
הוא
,
לפי
מה
שיורה
עליו
הגדר
,
יציאת
הולד
דרך
הרחם;
ולזה
,
אם
יצא
דרך
דופן
לא
ינהג
בה
דין
זאת
הטומאה
והטהרה.
והנה
ינהג
זה
הדין
בולד
,
בחי
ובמת
,
כי
בכל
אחד
מהם
יפול
שם
הלידה.
ועניין
הדם
היוצא
מהרחם
בלידה
בולד
החי
והמת
הוא
אחד
בעינו
,
כי
הוא
מותר
הדם
הבלתי
נאות
בהולדה
,
כמו
שזכרנו
במה
שקדם
בפרשה
הקודמת.
וטמאה
שבעת
ימים
-
אע"פ
שלא
תראה
דם
,
כי
הוא
מבואר
כי
אי
אפשר
בלידה
מזולת
מותר
דם
בלתי
נאות
להולדה.
ואולי
למיעוט
מותר
דם
בלתי
נאות
להולדה
ואולי
למיעוט
כַּמוּתו
לא
הרגישה
בו.
כימי
נדת
דותה
תטמא
-
רוצה
לומר:
כימי
נדת
חלייה
,
כי
עניין
הנדות
הוא
בנשים
חולי
מה;
ולזה
תרגיש
הנדה
בבא
וסתה
שראשה
ואיבריה
כבדין
עליה.
והנה
דין
זאת
הלידה
הוא
דין
ראיית
הנדה
,
שתטמא
שבעת
ימים
ולא
יותר
,
אע"פ
שתראה
דם
בכל
השבעה
ימים
,
מה
שאין
כן
בראיית
הזבה
כמו
שיתבאר
(ראה
וי'
טו
,
כה
ואי').