תנ"ך - וראה
הכהן
והנה
מראה
שפל
מן־העור
ושערה
הפך
לבן
וטמאו
הכהן
נגע־צרעת
הוא
בשחין
פרחה:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
וְרָאָ֣ה
הַכֹּהֵ֗ן
וְהִנֵּ֤ה
מַרְאֶהָ֙
שָׁפָ֣ל
מִן־הָע֔וֹר
וּשְׂעָרָ֖הּ
הָפַ֣ךְ
לָבָ֑ן
וְטִמְּא֧וֹ
הַכֹּהֵ֛ן
נֶגַע־צָרַ֥עַת
הִ֖וא
בַּשְּׁחִ֥ין
פָּרָֽחָה:
(ויקרא פרק יג פסוק כ)
וְרָאָה
הַכֹּהֵן
וְהִנֵּה
מַרְאֶהָ
שָׁפָל
מִן־הָעוֹר
וּשְׂעָרָהּ
הָפַךְ
לָבָן
וְטִמְּאוֹ
הַכֹּהֵן
נֶגַע־צָרַעַת
הִוא
בַּשְּׁחִין
פָּרָחָה:
(ויקרא פרק יג פסוק כ)
וראה
הכהן
והנה
מראה
שפל
מן־העור
ושערה
הפך
לבן
וטמאו
הכהן
נגע־צרעת
הוא
בשחין
פרחה:
(ויקרא פרק יג פסוק כ)
וראה
הכהן
והנה
מראה
שפל
מן־העור
ושערה
הפך
לבן
וטמאו
הכהן
נגע־צרעת
הוא
בשחין
פרחה:
(ויקרא פרק יג פסוק כ)
וְיִחזֵי
כָהֲנָא
וְהָא
מִחזַהָא
מַכִּיך
מִן
מַשׁכָּא
וְסַעֲרַהּ
אִתהֲפֵיך
לְמִחוַר
וִיסַאֲיבִנֵיהּ
כָּהֲנָא
מַכתָּשׁ
סְגִירוּתָא
הִיא
בְּשִׁחנָא
סְגִיאַת
:
הפך
לבן
-
ד'
זוגין:
ראה
לעיל
,
ד.
וטמאו
-
ד'
בעינינא:
וי'
יג
,
ח
,
יא
,
טו
,
כ.
ושערה
-
ל';
הוא
-
י'
קר'.
מראה
שפל
-
ואין
מַמשהּ
שפל;
אלא
מתוך
לבנוניתו
הוא
נראה
שפל
ועמוק
,
כמראה
חמה
העמוקה
מן
הצל
(ראה
פירושו
לעיל
,
ג).
מלת
צרעת
-
מחלה.
וכן
"ושלחתי
את
הצרעה"
(שמ'
כג
,
כח);
ואין
מלת
"ושלחתי"
טענה
,
כי
הנה
"ישלח
דברו"
(תה'
קז
,
כ);
"אני
שולח
את
כל
מגפותי"
(שמ'
ט
,
יד);
"ישלח
בם
חרון
אפו"
(תה'
עח
,
מט).
והנה
מראֶהָ
-
לא
יתכן
בדקדוק
לאמר
'מַרְאָהּ'
,
בקמץ
גדול
תחת
האל"ף
והה"א
במפיק
,
כמו
"ידָהּ"
(בר'
כה
,
יח)
ו"רגלָהּ"
(בר'
ח
,
ט)
,
כי
לא
נמצא
כן
בבעלי
הה"א
הנח
הנעלם
בסוף
המלה.
וראה
הכהן
והנה
מראה
שפל
מן
העור
-
רוצה
לומר
,
שהיא
בהרת
מצד
הלובן
כמו
שזכרנו
במה
שקדם.
ושערה
הפך
לבן
-
זה
יורה
על
העפוש
והחום
הנכרי
,
כמו
שהתבאר
במה
שקדם
(לעיל
,
ג).
וטמאו
הכהן
נגע
צרעת
היא
בשחין
פרחה
-
מפני
החום
הנכרי
אשר
בסבתו
נהיה
השחין
,
נשאר
שם
זה
הרושם
,
עד
שהגיע
ממנו
זה
העפוש;
ולזה
ייחס
אותו
לשחין.
או
אפשר
שנאמר
,
שיהיה
מיוחס
לשחין
במקרה
,
כי
אפשר
שיהיה
זה
העפוש
תוך
הגוף
,
ולא
מָשַל
הטבע
לדחותו
,
כי
אם
בזה
המקום
החלוש
שיהיה
בו
השחין;
וזה
אמנם
יהיה
לחולשת
הטבע.
והעניין
הראשון
הוא
יותר
נאות
,
כי
לזה
הבדילה
התורה
בין
השחין
והמכוה
ולא
צרפם
זה
עם
זה;
ואלו
היה
מהעפוש
אשר
תוך
הגוף
,
היתה
הסבה
בשניהם
אחת
בעינה.
והנה
בארה
התורה
זה
הדין
בבהרת
,
וממנה
נלמד
שכן
הדין
בשאר
מראות
נגעים
,
כי
כבר
זכרה
אותם
בתחלת
הענין;
אמר:
"שאת
לבנה
או
בהרת
לבנה
אדמדמת"
(לעיל
,
יט).