בראש
או
בזקן
-
בא
הכתוב
לחלק
בין
נגע
שבמקום
שער
לנגע
שבמקום
בשר
,
שזה
סימנו
ב"שער
לבן"
(לעיל
,
כה
ועוד)
וזה
סימנו
בשער
צהוב.
ובו
שער
צהוב
-
שהפך
שער
שחור
שבו
לצהוב.
נתק
הוא
-
כך
שמו
של
נגע
שבמקום
שער.
לשון
רבנו
שלמה.
והנראה
מן
הלשון
הזה
,
שההפרש
שבין
נגע
הראש
והזקן
לנגע
עור
הבשר
הוא
זה
שהזכיר
בגוון
השער
הלבן
והצהוב;
כי
הנגע
בארבע
מראותיו
,
כשהוא
בתוך
שער
הראש
והזקן
,
אם
נצהב
בו
שער
-
טמא
,
כאשר
הוא
טמא
בעור
הבשר
אם
הוא
לבן.
[(תוספת
רמב"ן
עצמו:)
וכי
היאך
איפשר
לומר
כן
,
והלא
הוא
עצמו
כתב:
"כמראה
צרעת
עור
בשר"
(להלן
,
מג)
-
שמטמא
בארבע
מראות;
ולא
כמראה
נתקים
של
מקום
שער
,
שאין
מטמאין
בארבע
מראות:
שאת
ותולדתה
,
בהרת
ותולדתה.
ואם
בארבע
מראות
אינו
מטמא
,
באי
זה
מראה
ובאי
זה
ענין
הוא
מטמא?
ולא
הזכיר
בו
הכתוב
אלא
סימני
החליטה
שבסוף:
שער
צהוב
ופשיון.
אבל
חשב
הרב
,
שנגע
הראש
והזקן
הודיעו
הכתוב
בשמו
,
שאמר:
נתק
הוא
,
והוא
השם
הידוע
לו
ובשם
הזה
הוא
נכר.
והנה
הזכיר
בנגעים
שמותן
ומראיהן:
"בהרת
לבנה"
(לעיל
,
ד);
"שאת
לבנה"
(לעיל
,
י);
ובראש
הזכיר
שמו
ובשמו
הוא
נודע;
וכל
השם
ההוא
טמא
הכתוב
,
וחזר
ופירש
סימני
החליטה
בסוף.
זו
היא
סברת
הרב
בנתק.
וכן
נראה
עוד
מדבריו
,
כי
טעם
הפרשה
השניה
,
"ואיש
כי
ימרט
ראשו"
(להלן
,
מ)
,
לומר
כי
כאשר
ימרט
הראש
,
שינשר
השער
ויקרח
,
יהיה
טהור
מטומאת
נתקים
דראש
,
ואינו
מטמא
באותו
נגע
הנקרא
'נתק'
,
ויהיה
נדון
בדיני
עור
בשר:
שאת
ותולדתה;
בהרת
ותולדתה;
דכיון
שאין
כאן
שער
,
יצא
מכלל
דין
ראש
וזקן.]
וכל
זה
אינו
כן;
שהראש
או
הזקן
,
בעוד
שער
בהן
,
אינם
מטמאין
במראות
נגעים
כלל
,
אבל
כאשר
ימרט
מקום
בראש
וינשר
השער
שבו
מעיקרו
,
עד
שנעשה
המקום
חלק
ופנוי
מכל
שער
,
ונולד
במקום
הנתוק
ההוא
שער
צהוב
ודק
,
הוא
הנגע
הטמא;
ולכך
נקרא
'נתק'
-
בעבור
שנִתק
משם
השער
,
לא
שהוא
שֵם
בלבד
כמו
שאמר
הרב
ז"ל
,
אבל
כשמו
כן
הוא
,
שצריך
נתוק
השער
ההוא
כגריס.
ואחר
נתוק
השער
הראשון
התולדי
מן
המקום
ההוא
,
אם
נולד
שם
השער
הזה
הצהוב
הדק
,
הלקוי
הוא
בו
סימן
טומאה
,
לא
כשנולד
תחלה
קדם
הנתוק.
וכך
שנינו
(ראה
משנה
נגעים
ז
,
א):
נולד
בראש
ובזקן
,
חזר
הראש
והזקן
ונקרחו
,
טהורים;
הראש
והזקן
עד
שלא
העלו
שער
,
והעלו
שער
ונקרחו
,
רבי
אליעזר
בן
יעקב
אומר:
מטמא
,
שתחלתן
וסופן
טמא;
וחכמים
מטהרין.
ולענין
שער
צהוב
הקודם
נמי
שנינו
(שם
י
,
ד):
שער
צהוב
שקדם
לנתק
,
טהור
,
ורבי
יהודה
מטמא;
רבי
אליעזר
בן
יעקב
אומר:
לא
מטמא
ולא
מציל.
וכן
הענין
הזה
כולו
עוד
שנוי
בסיפרא
(תו"כ
תזריע
נגעים
פרשתא
ה
פרק
ח
,
ו).
וטעם
הכתוב
שלא
הזכיר
הנתוק
בתחלה
,
מפני
שהזכיר
נגע
בראש
או
בזקן
במראה
עמוק
ושער
צהוב
-
ולא
יתכן
שיהיה
המראה
עמוק
כמראה
חמה
עמוקה
מן
הצל
בעוד
השער
השחור
התולדי
עליו
,
ולפיכך
תפס
סתם
כנהוג
בבני
אדם
,
כי
בבא
הנגעים
בראשם
ינתקו
מתחלה
,
ויוָלד
בנתוק
נגע
ויצמח
בו
השער
הצהוב
הדק
הקצר.
ואחר
כך
פירש:
נתק
הוא
,
לבאר
בפירוש
,
שלא
יטמא
עד
שיהיה
נתק.
ודעת
כל
רבי
המפרשים
,
שהנגע
הזה
,
שהוא
הנתק
,
אינו
צריך
שיהיה
בו
בהרת
ושאת
ולא
תולדותיהן
ולא
שום
שנוי
בעור
הראש
,
אבל
כיון
שנִתק
השער
כגריס
בראש
או
בזקן
ונעקר
משרשו
לגמרי
,
הוא
הנגע
,
ואם
נולד
בו
שער
צהוב
דק
-
טמא.
וזו
היא
צרעת
הראש
או
הזקן
,
שהרי
טמא
הכתוב
בתחלה
מראהו
עמוק
בשער
צהוב
,
וחזר
והזכיר
בשאיננו
עמוק
הסגר
(ראה
להלן
,
לא)
,
וטמא
אותו
בפשיון
(ראה
להלן
,
לו);
ומשמעות
זה
,
שאין
מראה
הנתק
עמוק
ולא
משונה
כלל.
ובודאי
שני
הסימנין
האלו
,
שהן
הפשיון
והשער
הצהוב
,
שוים
הם
בדינם
,
אם
כן
באו
הכתובים
ללמד
,
שבין
מראהו
עמוק
כמראה
הבהרת
או
שאינו
עמוק
ולא
משונה
כלל
,
כיון
שנִתק
-
מטמא
בשער
צהוב
או
בפשיון.
וברַיתות
הרבה
שנויות
בסיפרא
כענין
הזה;
אבל
היה
נראה
,
שאחר
שימרט
המקום
בראש
-
אינו
נגע
,
עד
שתוָלד
במקום
החלק
בהרת
ותולדתה
או
שאת
ותולדתה
,
ואז
תִטמא
הבהרת
והשאת
בשער
צהוב
,
כמו
שתטמא
בעור
הבשר
בהפך
לבן;
כי
הכתוב
שהזכיר
נגע
בראש
או
בזקן
,
ואמר:
והנה
מראהו
עמוק
-
ירמוז
למראות
נגעים
הנזכרים
למעלה
,
והזכיר
בהרת
ותולדתה
וכן
שאת
ותולדתה.
ואין
הפרשה
הזאת
אלא
לטעון
טען
אחר
שלא
כענינו
,
והוא:
שלא
יטמאו
מראות
נגעים
בראש
אלא
אחרי
הנתוק;
ויש
בו
להקל
ולהחמיר:
להקל
-
שלא
יטמאו
בשער
לבן
,
ולהחמיר
-
שידונו
בשער
צהוב.
והכתוב
שאמר
"וכי
יראה
הכהן
את
נגע
הנתק
והנה
אין
מראהו
עמוק
מן
העור
ושער
שחור
אין
בו
והסגיר
את
נגע
הנתק"
(להלן
,
לא)
-
פירושו
כמו
"ואם
בהרת
לבנה
היא
ועמוק
אין
מראה
מן
העור"
(לעיל
,
ד)
,
כי
"נגע
הנתק"
ירמוז
שיהיו
מראות
נגעים
בנתוק.
וזה
צריך
עיון
בתוספתא
במסכת
נגעים
(א
,
ד).
[(תוספת
רמב"ן
עצמו:)
לפי
ששנינו
שם:
'והנתקים
מטמאין
בכל
מראה
,
ואפילו
לבנים
בשחור
ושחורים
בלבן
,
ומטמאין
בשער
צהוב
דק
שמראיו
כתבנית
הזהב';
עד
כאן.
ויראה
מזה
,
שצריך
שיהיה
בנתוק
מראה
נגע
או
לבן
בעור
הראש
השחור
,
כעין
מראות
הנגעים
,
או
אפילו
נגע
שחור
בעור
הראש
הלבן
,
כעין
המורפיאה
השחורה
שהזכירו
הרופאים;
כי
הכתוב
לעולם
מזכיר
נגע
הנתק
,
שצריך
שיהיה
נגע
בניתוק
,
אבל
לא
ייחד
להם
מראות
כמו
בעור
הבשר.]
והפרשה
השנייה
,
"ואיש
כי
ימרט
ראשו"
(להלן
,
מ)
,
לימדה
כי
אין
דין
הנתקים
אלא
כאשר
ימרט
אמצעות
הראש
וישאר
השער
מקיף
את
הנתק
מכל
צד;
אבל
אם
ימרט
אחורי
הראש
או
פאת
הפנים
וינתק
כל
הצד
ההוא
,
אינו
נדון
בסימני
ראש
וזקן
אלא
בסימני
עור
בשר.
והטעם
,
כי
בטבעי
בני
אדם
רבים
שיקרה
להם
מיעוט
השער
בצדדי
הראש
לאחור
או
לפנים
,
ואין
הנתוק
בהם
חולי
אחר
,
אלא
הרי
הוא
כשאר
הגוף;
אבל
כאשר
ינתק
השער
באמצעות
מקום
השער
,
אינו
אלא
נגע
,
והוא
החולי
שקורין
לָעוזות
שלנו
'טינגא'
,
ובערבי
'אל
סעפא'.
ומיעט
הכתוב
שנמרט
מפאת
פניו
ומאחוריו
,
שכן
דרך
בני
אדם
להקרח.
[(תוספת
רמב"ן
עצמו:)
ואמר
הכתוב
"וכי
יהיה
בקרחת
או
בגבחת
נגע
לבן
אדמדם"
(להלן
,
מב)
-
שיטמא
כשאר
הגוף
במראות
נגעים
בפיתוך
ובחלק.
ואמר
"כמראה
צרעת
עור
בשר"
(להלן
,
מג)
-
שיהיה
מוחלט
במחיה
או
בפשיון
,
שהוא
מראה
הצרעת
החלוטה
בעור
הבשר;
והזכירו
רבותינו
שאינו
מטמא
בשער
לבן
,
כמו
ששנינו
(ראה
משנה
נגעים
ד
,
ג)
,
שהמחיה
מטמאה
בקרחת
או
בגבחת
,
מה
שאין
כן
בשער
לבן;
ונדרש
הוא
ב'תורת
כהנים'
(תזריע
נגעים
פרשתא
ה
פרק
יא
,
ב).
ויש
מן
המפרשים
שאומרים
,
כי
טעם
הפרשיות
-
להבדיל
בין
הניתוק
ובין
המריטה;
וביאור
הענין
,
כי
קרחת
וגבחת
הוא
שיעקר
השער
בענין
שאינו
עתיד
לחזור
,
כגון
שסך
שער
ראשו
בסם
משיר
השער
,
או
שנעקר
בטבעו
ביבוש
הליחה.
וענין
הפרשה
,
כפי
הדעת
הזו:
כי
מתחלה
דבר
הכתוב
בנתק
,
והוא
שנשר
השער
ונכרת
,
מלשון
"ונתוק
וכרות"
(וי'
כב
,
כד);
"נתקו
כפות
רגלי
הכהנים"
(יהו'
ד
,
יח);
ואחר
כך
אמר
,
כי
כאשר
"ימרט
ראשו"
(להלן
,
מ)
-
שיעקר
השער
במריטה
,
שישאר
הראש
חלק
מלובן
כעין
"נחשת
ממורט"
(מ"א
ז
,
מה)
,
וכענין
שכתוב
"למען
היה
לה
ברק
מורטה"
(יח'
כא
,
טו)
,
שבידוע
שלא
יחזור
שם
שער
לעולם
,
אין
זה
נתק
,
אבל
האיש
הזה
קרח
הוא
או
גבח
כדרך
בני
אדם
הקרחים
,
וטהור
הוא;
אבל
אם
יהיה
בקרחת
או
בגבחת
ממראות
הנגעים
,
יהיה
טמא
במראות
צרעת
עור
בשר
ובסימניהם
,
מחיה
ופשיון
,
אלא
שמיעטו
חכמים
ממנו
במדרשם
שער
לבן.
וטעם
הדבר:
לפי
שכבר
נמרט
הראש
ואינו
ראוי
לגדל
שער
כלל
,
ואם
יולד
שם
מעט
שער
במקרה
,
לעולם
לא
יהיה
שחור
ולא
כתכונת
שער
,
אלא
לקוי
ולבן.
וזה
דעת
חכמי
הצרפתים
בפירוש
מסכת
נגעים
,
וענין
המשניות
והבריתות
השנויות
שם
נוטה
לדבריהם;
ואם
כן
,
יהיה
הנתק
חולי
ה'סעיפה'
או
החליים
הידועים
,
הנקראים
'מחלת
השועל'
ו'שביל
הנחש'
,
וכולם
חליים
שיש
להם
עזר;
והמריטה
היא
הקרחות
,
אין
לו
עזר
ורפואה
לעולם
כלל].