תנ"ך - וראה הכהן את־הנגע והנה מראהו עמק מן־העור ובו שער צהב דק וטמא אתו הכהן נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה מַרְאֵ֙הוּ֙ עָמֹ֣ק מִן־הָע֔וֹר וּב֛וֹ שֵׂעָ֥ר צָהֹ֖ב דָּ֑ק וְטִמֵּ֨א אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ נֶ֣תֶק ה֔וּא צָרַ֧עַת הָרֹ֛אשׁ א֥וֹ הַזָּקָ֖ן הֽוּא: (ויקרא פרק יג פסוק ל)

טקסט וניקוד:

וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא: (ויקרא פרק יג פסוק ל)

טקסט בלבד:

וראה הכהן את־הנגע והנה מראהו עמק מן־העור ובו שער צהב דק וטמא אתו הכהן נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא: (ויקרא פרק יג פסוק ל)

תיקון קוראים:

וראה הכהן את־הנגע והנה מראהו עמק מן־העור ובו שער צהב דק וטמא אתו הכהן נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא: (ויקרא פרק יג פסוק ל)
וְיִחזֵי כָהֲנָא יָת מַכתָּשָׁא וְהָא מִחזוֹהִי עַמִיק מִן מַשׁכָּא וּבֵיהּ סְעַר סוּמָק דַּעֲדַק וִיסַאֵיב יָתֵיהּ כָּהֲנָא נִתקָא הוּא סְגִירוּת רֵישָׁא אוֹ דִקנָא הוּא :

צרעת הוא - ד' (גם שלא בצמידות): וי' יג , ג , טו , ל , מט. הזקן - ג': *וי' יג , ל; יש' ז , כ; תה' קלג , ב.

הזקן ג' צרעת הראש או הזקן הוא וגם את הזקן תספה על הזקן זקן אהרן.

הזקן - ג'.

ובו שער צהוב - שנהפך שער שחור שבה לצהוב. נתק הוא - כך שמו של נגע שבמקום שער.

נתק - צרעת מקום שֵׂער קורא 'נתק' , שעל ידי כך מתנתק השיער.

צהוב - בלשון ישמעאל קרוב מעין הלובן. נתק הוא - מגזרת "כאשר ינתק פתיל הנעורת" (שו' טז , ט); והטעם: על השער.

ובו שיער צהוב דק - מקום השיער קשה מבשר חלק. וכמו שהשער לבן - סימן טומאה לבשר חלק , כך השיער צהוב - סימן טומאה למקום השיער; דכיון שנתצהב , ידוע שמת הבשר ונתחלש.

בראש או בזקן - בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר , שזה סימנו ב"שער לבן" (לעיל , כה ועוד) וזה סימנו בשער צהוב. ובו שער צהוב - שהפך שער שחור שבו לצהוב. נתק הוא - כך שמו של נגע שבמקום שער. לשון רבנו שלמה. והנראה מן הלשון הזה , שההפרש שבין נגע הראש והזקן לנגע עור הבשר הוא זה שהזכיר בגוון השער הלבן והצהוב; כי הנגע בארבע מראותיו , כשהוא בתוך שער הראש והזקן , אם נצהב בו שער - טמא , כאשר הוא טמא בעור הבשר אם הוא לבן. [(תוספת רמב"ן עצמו:) וכי היאך איפשר לומר כן , והלא הוא עצמו כתב: "כמראה צרעת עור בשר" (להלן , מג) - שמטמא בארבע מראות; ולא כמראה נתקים של מקום שער , שאין מטמאין בארבע מראות: שאת ותולדתה , בהרת ותולדתה. ואם בארבע מראות אינו מטמא , באי זה מראה ובאי זה ענין הוא מטמא? ולא הזכיר בו הכתוב אלא סימני החליטה שבסוף: שער צהוב ופשיון. אבל חשב הרב , שנגע הראש והזקן הודיעו הכתוב בשמו , שאמר: נתק הוא , והוא השם הידוע לו ובשם הזה הוא נכר. והנה הזכיר בנגעים שמותן ומראיהן: "בהרת לבנה" (לעיל , ד); "שאת לבנה" (לעיל , י); ובראש הזכיר שמו ובשמו הוא נודע; וכל השם ההוא טמא הכתוב , וחזר ופירש סימני החליטה בסוף. זו היא סברת הרב בנתק. וכן נראה עוד מדבריו , כי טעם הפרשה השניה , "ואיש כי ימרט ראשו" (להלן , מ) , לומר כי כאשר ימרט הראש , שינשר השער ויקרח , יהיה טהור מטומאת נתקים דראש , ואינו מטמא באותו נגע הנקרא 'נתק' , ויהיה נדון בדיני עור בשר: שאת ותולדתה; בהרת ותולדתה; דכיון שאין כאן שער , יצא מכלל דין ראש וזקן.] וכל זה אינו כן; שהראש או הזקן , בעוד שער בהן , אינם מטמאין במראות נגעים כלל , אבל כאשר ימרט מקום בראש וינשר השער שבו מעיקרו , עד שנעשה המקום חלק ופנוי מכל שער , ונולד במקום הנתוק ההוא שער צהוב ודק , הוא הנגע הטמא; ולכך נקרא 'נתק' - בעבור שנִתק משם השער , לא שהוא שֵם בלבד כמו שאמר הרב ז"ל , אבל כשמו כן הוא , שצריך נתוק השער ההוא כגריס. ואחר נתוק השער הראשון התולדי מן המקום ההוא , אם נולד שם השער הזה הצהוב הדק , הלקוי הוא בו סימן טומאה , לא כשנולד תחלה קדם הנתוק. וכך שנינו (ראה משנה נגעים ז , א): נולד בראש ובזקן , חזר הראש והזקן ונקרחו , טהורים; הראש והזקן עד שלא העלו שער , והעלו שער ונקרחו , רבי אליעזר בן יעקב אומר: מטמא , שתחלתן וסופן טמא; וחכמים מטהרין. ולענין שער צהוב הקודם נמי שנינו (שם י , ד): שער צהוב שקדם לנתק , טהור , ורבי יהודה מטמא; רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא מטמא ולא מציל. וכן הענין הזה כולו עוד שנוי בסיפרא (תו"כ תזריע נגעים פרשתא ה פרק ח , ו). וטעם הכתוב שלא הזכיר הנתוק בתחלה , מפני שהזכיר נגע בראש או בזקן במראה עמוק ושער צהוב - ולא יתכן שיהיה המראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל בעוד השער השחור התולדי עליו , ולפיכך תפס סתם כנהוג בבני אדם , כי בבא הנגעים בראשם ינתקו מתחלה , ויוָלד בנתוק נגע ויצמח בו השער הצהוב הדק הקצר. ואחר כך פירש: נתק הוא , לבאר בפירוש , שלא יטמא עד שיהיה נתק. ודעת כל רבי המפרשים , שהנגע הזה , שהוא הנתק , אינו צריך שיהיה בו בהרת ושאת ולא תולדותיהן ולא שום שנוי בעור הראש , אבל כיון שנִתק השער כגריס בראש או בזקן ונעקר משרשו לגמרי , הוא הנגע , ואם נולד בו שער צהוב דק - טמא. וזו היא צרעת הראש או הזקן , שהרי טמא הכתוב בתחלה מראהו עמוק בשער צהוב , וחזר והזכיר בשאיננו עמוק הסגר (ראה להלן , לא) , וטמא אותו בפשיון (ראה להלן , לו); ומשמעות זה , שאין מראה הנתק עמוק ולא משונה כלל. ובודאי שני הסימנין האלו , שהן הפשיון והשער הצהוב , שוים הם בדינם , אם כן באו הכתובים ללמד , שבין מראהו עמוק כמראה הבהרת או שאינו עמוק ולא משונה כלל , כיון שנִתק - מטמא בשער צהוב או בפשיון. וברַיתות הרבה שנויות בסיפרא כענין הזה; אבל היה נראה , שאחר שימרט המקום בראש - אינו נגע , עד שתוָלד במקום החלק בהרת ותולדתה או שאת ותולדתה , ואז תִטמא הבהרת והשאת בשער צהוב , כמו שתטמא בעור הבשר בהפך לבן; כי הכתוב שהזכיר נגע בראש או בזקן , ואמר: והנה מראהו עמוק - ירמוז למראות נגעים הנזכרים למעלה , והזכיר בהרת ותולדתה וכן שאת ותולדתה. ואין הפרשה הזאת אלא לטעון טען אחר שלא כענינו , והוא: שלא יטמאו מראות נגעים בראש אלא אחרי הנתוק; ויש בו להקל ולהחמיר: להקל - שלא יטמאו בשער לבן , ולהחמיר - שידונו בשער צהוב. והכתוב שאמר "וכי יראה הכהן את נגע הנתק והנה אין מראהו עמוק מן העור ושער שחור אין בו והסגיר את נגע הנתק" (להלן , לא) - פירושו כמו "ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה מן העור" (לעיל , ד) , כי "נגע הנתק" ירמוז שיהיו מראות נגעים בנתוק. וזה צריך עיון בתוספתא במסכת נגעים (א , ד). [(תוספת רמב"ן עצמו:) לפי ששנינו שם: 'והנתקים מטמאין בכל מראה , ואפילו לבנים בשחור ושחורים בלבן , ומטמאין בשער צהוב דק שמראיו כתבנית הזהב'; עד כאן. ויראה מזה , שצריך שיהיה בנתוק מראה נגע או לבן בעור הראש השחור , כעין מראות הנגעים , או אפילו נגע שחור בעור הראש הלבן , כעין המורפיאה השחורה שהזכירו הרופאים; כי הכתוב לעולם מזכיר נגע הנתק , שצריך שיהיה נגע בניתוק , אבל לא ייחד להם מראות כמו בעור הבשר.] והפרשה השנייה , "ואיש כי ימרט ראשו" (להלן , מ) , לימדה כי אין דין הנתקים אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השער מקיף את הנתק מכל צד; אבל אם ימרט אחורי הראש או פאת הפנים וינתק כל הצד ההוא , אינו נדון בסימני ראש וזקן אלא בסימני עור בשר. והטעם , כי בטבעי בני אדם רבים שיקרה להם מיעוט השער בצדדי הראש לאחור או לפנים , ואין הנתוק בהם חולי אחר , אלא הרי הוא כשאר הגוף; אבל כאשר ינתק השער באמצעות מקום השער , אינו אלא נגע , והוא החולי שקורין לָעוזות שלנו 'טינגא' , ובערבי 'אל סעפא'. ומיעט הכתוב שנמרט מפאת פניו ומאחוריו , שכן דרך בני אדם להקרח. [(תוספת רמב"ן עצמו:) ואמר הכתוב "וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם" (להלן , מב) - שיטמא כשאר הגוף במראות נגעים בפיתוך ובחלק. ואמר "כמראה צרעת עור בשר" (להלן , מג) - שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון , שהוא מראה הצרעת החלוטה בעור הבשר; והזכירו רבותינו שאינו מטמא בשער לבן , כמו ששנינו (ראה משנה נגעים ד , ג) , שהמחיה מטמאה בקרחת או בגבחת , מה שאין כן בשער לבן; ונדרש הוא ב'תורת כהנים' (תזריע נגעים פרשתא ה פרק יא , ב). ויש מן המפרשים שאומרים , כי טעם הפרשיות - להבדיל בין הניתוק ובין המריטה; וביאור הענין , כי קרחת וגבחת הוא שיעקר השער בענין שאינו עתיד לחזור , כגון שסך שער ראשו בסם משיר השער , או שנעקר בטבעו ביבוש הליחה. וענין הפרשה , כפי הדעת הזו: כי מתחלה דבר הכתוב בנתק , והוא שנשר השער ונכרת , מלשון "ונתוק וכרות" (וי' כב , כד); "נתקו כפות רגלי הכהנים" (יהו' ד , יח); ואחר כך אמר , כי כאשר "ימרט ראשו" (להלן , מ) - שיעקר השער במריטה , שישאר הראש חלק מלובן כעין "נחשת ממורט" (מ"א ז , מה) , וכענין שכתוב "למען היה לה ברק מורטה" (יח' כא , טו) , שבידוע שלא יחזור שם שער לעולם , אין זה נתק , אבל האיש הזה קרח הוא או גבח כדרך בני אדם הקרחים , וטהור הוא; אבל אם יהיה בקרחת או בגבחת ממראות הנגעים , יהיה טמא במראות צרעת עור בשר ובסימניהם , מחיה ופשיון , אלא שמיעטו חכמים ממנו במדרשם שער לבן. וטעם הדבר: לפי שכבר נמרט הראש ואינו ראוי לגדל שער כלל , ואם יולד שם מעט שער במקרה , לעולם לא יהיה שחור ולא כתכונת שער , אלא לקוי ולבן. וזה דעת חכמי הצרפתים בפירוש מסכת נגעים , וענין המשניות והבריתות השנויות שם נוטה לדבריהם; ואם כן , יהיה הנתק חולי ה'סעיפה' או החליים הידועים , הנקראים 'מחלת השועל' ו'שביל הנחש' , וכולם חליים שיש להם עזר; והמריטה היא הקרחות , אין לו עזר ורפואה לעולם כלל].

וראה הכהן את הנגע והנה מראהו עמוק מן העור - רוצה לומר , שהוא במדרגת לובן הבהרת. ובו שער צהוב דק - יקרא צהוב השער שצבעו כצבע הזהב; ויקרא דק בזה המקום , כשהיה קצר ולקוי , לא כשהיה ארוך ודק. והיה זה כן , כי זה השער הוא ראייה על עפוש הצרעת , אשר קרה בסבתו הִנָתֵק אלו השערות מזה המקום. כי זה מין מה מהצרעת , כמו שהתבאר בספר הרפואה; ויקראוהו 'חולי השועל'. והנה יקרה מזה העפוש , שלא יאות האיד העולה אל הראש להתהוות ממנו שער , או אם יתהוה ממנו , תהיה הויה חלושה; ולזה לא יקרה לו שיארך. וזה , שזה החולי יקרה משרפה תתחדש בדם , ולזה לא יתכן שתהיה ממנו איד עֲשָני נאות להוית השער , אם לא באופן חסר; ולזה לא יארך להעדר מזונו. ולזאת הסבה , הנה אם יתילד שם שער , יהיה צהוב , להתיחס זה הצבע לזה הדם המעופש בזה האופן , ולא יהיה שחור כצבע שער האיש הבריא. ומפני זה היה השער הצהוב הדק בנתק סימן צרעת , כשהיה בו שתי שערות בזה התאר. כי שֵם השער לא יֵאָמר בפחות משתי שערות , כמו שהתבאר בשרשים הכוללים. והנה למדתנו התורה , שאע"פ שיהיה לובן הנתק כלובן הבהרת , לא נשפוט שהוא צרעת אם לא היה בו שער צהוב דק. והנה אין מתנאי זה השער שיהיה הנתק מהפך אותו בזה התואר כמו העניין בשער הלבן (ראה לעיל , ג) , אבל אע"פ שהיה שם זה השער קודם חדוש הנתק זה השער , הנה הוא סימן טומאה. וסבת זה , כי דקותו יוכיח שהאיד העשני העולה שם איננו נאות להויית השער.
ריכוז קישורים