תנ"ך - ושרף
את־הבגד
או
את־השתי׀
או
את־הערב
בצמר
או
בפשתים
או
את־כל־כלי
העור
אשר־יהיה
בו
הנגע
כי־צרעת
ממארת
הוא
באש
תשרף:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
וְשָׂרַ֨ף
אֶת־הַבֶּ֜גֶד
א֥וֹ
אֶֽת־הַשְּׁתִ֣י׀
א֣וֹ
אֶת־הָעֵ֗רֶב
בַּצֶּ֙מֶר֙
א֣וֹ
בַפִּשְׁתִּ֔ים
א֚וֹ
אֶת־כָּל־כְּלִ֣י
הָע֔וֹר
אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה
ב֖וֹ
הַנָּ֑גַע
כִּֽי־צָרַ֤עַת
מַמְאֶ֙רֶת֙
הִ֔וא
בָּאֵ֖שׁ
תִּשָּׂרֵֽף:
(ויקרא פרק יג פסוק נב)
וְשָׂרַף
אֶת־הַבֶּגֶד
אוֹ
אֶת־הַשְּׁתִי׀
אוֹ
אֶת־הָעֵרֶב
בַּצֶּמֶר
אוֹ
בַפִּשְׁתִּים
אוֹ
אֶת־כָּל־כְּלִי
הָעוֹר
אֲשֶׁר־יִהְיֶה
בוֹ
הַנָּגַע
כִּי־צָרַעַת
מַמְאֶרֶת
הִוא
בָּאֵשׁ
תִּשָּׂרֵף:
(ויקרא פרק יג פסוק נב)
ושרף
את־הבגד
או
את־השתי׀
או
את־הערב
בצמר
או
בפשתים
או
את־כל־כלי
העור
אשר־יהיה
בו
הנגע
כי־צרעת
ממארת
הוא
באש
תשרף:
(ויקרא פרק יג פסוק נב)
ושרף
את־הבגד
או
את־השתי׀
או
את־הערב
בצמר
או
בפשתים
או
את־כל־כלי
העור
אשר־יהיה
בו
הנגע
כי־צרעת
ממארת
הוא
באש
תשרף:
(ויקרא פרק יג פסוק נב)
וְיוֹקֵיד
יָת
לְבוּשָׁא
אוֹ
יָת
שִׁתיָא
אוֹ
יָת
עִרבָּא
בְּעַמרָא
אוֹ
בְכִתָּנָא
אוֹ
יָת
כָּל
מָן
דִּמשַׁך
דִּיהֵי
בֵיהּ
מַכתָּשָׁא
אֲרֵי
סְגִירוּת
מְחַסְרָא
הִיא
בְּנוּרָא
תִּתּוֹקַד
:
את
-
י"ו
פסוקים
דאית
בהון
'את
את
את
את':
ראה
וי'
ה
,
כג.
בצמר
או
בפשתים
-
של
צמר
או
של
פשתים;
זהו
פשוטו.
ומדרשו
(ראה
תו"כ
תזריע
נגעים
פרשתא
ה
פרק
טו
,
א):
יכול
יביא
גיזי
צמר
ואניצי
פשתן
וישרפם
עמו?
תלמוד
לומר:
היא
באש
תשרף
-
אינה
צריכה
דבר
אחר
עמה.
אם
כן
,
מה
תלמוד
לומר
בצמר
או
בפשתים?
להוציא
את
האומריות
שבו
(ראה
שם
,
ב)
שהן
ממין
אחר.
'אומריות'
-
לשון
שפה
,
כמו
'אימרא'
(ראה
תענית
יא
,
ב).
צרעת
ממארת
-
כמו
"סילון
ממאיר
וקוץ
מכאיב"
(יח'
כח
,
כד)
,
וכן
"המארה
והמהומה"
(דב'
כח
,
כ);
לשון
קללה
וחסרון.
והטעם
שלא
הזכיר
'משי'
ו'צמר
גפן'
-
יתכן
שדבּר
הכתוב
על
ההוה
הנמצא;
כטעם
"כי
תראה
חמור
שונאך"
(שמ'
כג
,
ה)
-
וכן
משפט
הסוס
והפרד.
או
יתכן
,
שלא
יארע
הנגע
כי
אם
לצמר
ופשתים.
צרעת
ממארת
היא
-
שנשתלחה
מאֵירה
באותו
הבגד
,
וסופו
שתפשוט
הנגע
בכל
הבגד
וישחית
כולו.
ולכך
שָרְפיהו
,
ולא
תַשהה
הטומאה
עמך
,
שהרי
ישחת
כולו.
צרעת
ממארת
-
לשון
"סלון
ממאיר"
(יח'
כח
,
כד);
ומדרשו
(ראה
תו"כ
תזריע
נגעים
פרשתא
ה
פרק
יד
,
יא):
תן
לו
מארה
,
שלא
תהנה
ממנו;
לשון
רבנו
שלמה
(בפס'
נא).
ואנקלוס
תרגם:
"סגירות
מחזרא"
,
שעשאו
כן
מן
"סלון
ממאיר"
,
שכן
קורין
בארמית
לקוצים
המכאיבין
'חזרי':
כחיזרא
בגבבא
דעמרא
(ראה
ברכות
ח
,
א);
שקילא
טיבותיך
ושדיא
אחיזרי
(ראה
ב"ק
פג
,
א).
והאמת
,
שהוא
לשון
'מארה'
,
כלומר
,
שהיא
קללת
אלהים
בבגד
ובבית
,
כאשר
הזכרנו
(לעיל
,
מז).
והמדרש
,
שאמר
שהוא
אסור
בהנאה
-
מייתור
הלשון
,
וכן
הדין
בבית
המנוגע
,
ונלמד
מן
"ונתץ
את
הבית"
(וי'
יד
,
מה).
וכך
מצאתי
במסכת
ערלה
ירושלמי
(ג
,
ד
[סג
,
א]):
אבנים
מנוגעות
שעשאן
סיד
,
אית
תניי
תני:
עלו
מידי
טומאתן
,
ואית
תניי
תני:
לא
עלו;
מאן
דאמר
'עלו'
-
מוּתרות
,
ומאן
דאמר
'לא
עלו'
-
אסורות
,
דכתיב:
צרעת
ממארת
-
תן
בו
מארה
ואל
תהנה
בו.
רבי
אבהו
אמר
בשם
רבי
יוחנן:
כל
הנשרפין
אפרן
מותר
,
חוץ
מאפר
עבודה
זרה.
התיב
רבי
חייא
בן
רבי
יוסי
קומי
רבי
יוחנן:
הרי
אפר
הבית
אינו
בא
מחמת
עבודה
זרה
,
ותימר
אסור?
אמר
ליה:
שַניה
היא
,
דכתיב
'נתיצה'.
ושרף
את
הבגד
וגו'
-
הטעם
,
כדי
שלא
יגיע
ממנה
תועלת
לאדם.
וזאת
השרפה
היא
חוץ
לעיר
,
כי
הבגד
המנוגע
ישולח
חוץ
לעיר
כמו
שבארנו.
וראוי
שנדע
שהפשיון
יהיה
בבגדים
ובעור
,
אם
כשיתפשט
הנגע
יותר
ממה
שהיה
חוץ
לנגע
,
וזה
יהיה
בכל
שהוא
,
אם
בשיתחדש
בהם
נגע
אחר
,
כי
זה
גם
כן
יורה
על
התפשט
זה
המקרה
בכללות
הבגד
והכלי
עור;
וזה
מבואר
בנפשו.
ויתבאר
עוד
ממה
שאמר
בסוף
זה
העניין
"פורחת
היא"
(להלן
,
נז)
,
כי
אע"פ
שזה
הנגע
הוא
נגע
אחר
,
הנה
דינו
דין
הפשיון.