ואם
ישוב
הנגע
ופרח
בבית
-
הנה
הנגע
הזה
,
שיבא
באבנים
האחרות
ובעפר
אחר
,
איננו
הנגע
הראשון
,
ואינו
דומה
לפריחה
האמורה
באדם
(וי'
יג
,
יב
ועוד)
ולפשיון
(שם
,
ז
ועוד)
,
שהוא
שב
למקומו
הראשון
בטבעו
,
כי
פעמים
רבים
תסתתר
הליחה
תחת
העור
ותשוב
אל
פנימי
הגוף
,
ואחרי
כן
תשוב
ותמשך
אל
העור
ואל
חיצוניו;
אבל
הענין
הוא
כאשר
כתבתי
בסדר
'אשה
כי
תזריע'
(וי'
יג
,
מז)
,
שהוא
נגע
ומכת
אלהים
,
שתהיה
רוח
יי'
רעה
(ע"פ
ש"א
יט
,
ט)
באה
במקום
ההוא.
וב'תורת
כהנים'
(מצורע
פרשתא
ז
,
א)
אמרו:
אם
ישוב
הנגע
ופרח
בבית
-
משל
חזר
איש
פלוני
למקומו.
והכונה
לומר
,
שאין
ופרח
האמור
כאן
פשיון
,
כמו
"ואם
פרוח
תפרח
הצרעת
בעור"
(וי'
יג
,
יב)
,
אלא
שהוא
צומח
במקום
ההוא
,
כענין
"פרח
מטה
אהרן"
(במ'
יז
,
כג).
והמשל
שהזכירו
-
לרמוז
הענין
שאמרנו
,
שאין
זה
נגע
נולד
ופושה
,
אלא
צומח
וחוזר
וצומח
,
כאיש
שהלך
לו
וחזר
לישב
במקומו
הראשון
בכסא
אחר
אשר
הוכן
שם.
וטעם
ה'פריחה'
-
כבר
פירשתיה
(וי'
יג
,
מז)
,
וכן
צרעת
"פורחת
היא"
בבגדים
(שם
,
נז).
ולא
אמר
הכתוב
'ואם
ישוב
הנגע
ופרח
באבנים
ההם'
,
אלא
אפילו
נולד
במקום
אחר
מן
הבית
,
ואפילו
ממראה
אחר
,
שאינו
כמראה
הנגע
הראשון
,
נדון
אותו
כחוזר
ופורח
,
ואינו
נִדון
כנגע
הנולד
מתחלה;
וזהו
טעם
בבית
-
כי
בכל
הבית
יהיה
דינו
כן.
והטעם
,
כי
הרוח
הרעה
לא
תסור
מן
הבית
ההוא
,
אבל
תמיד
תהיה
בבית
ההוא
באחת
המקומות
,
להבעית
את
בעליו.
וכך
אמרו
ב'תורת
כהנים'
(מצורע
פרשתא
ז
,
א
,
ג):
אין
לי
אלא
מקומו
,
מנין
לרבות
את
כל
הבית?
תלמוד
לומר:
בבית;
אין
לי
אלא
במראיו
,
שלא
במראיו
מנין?
תלמוד
לומר:
ופרח.
וענין
הכתובים
האלו
,
כפי
המדרש:
ואם
ישוב
הנגע
ביום
השביעי
וחזר
בבית
אחר
חלץ
האבנים
והקצות
והטוח
,
או
בא
הכהן
ביאה
שנית
וראה
והנה
עתה
פשה
הנגע
בבית
כמשפט
הראשון
,
צרעת
ממארת
היא
,
ונתץ
את
הבית;
לומר
כי
הפושה
בראשון
או
הפושה
בשני
משפט
אחד
להם.
ולא
הוצרך
לומר
'ובא
הכהן
וראה
והנה
פשה
הנגע
בבית
,
וצוה
וחלצו
את
האבנים'
וכל
הפרשה
,
כי
הכתוב
נמשך
למעלה
,
לומר:
אם
ישוב
הנגע
אחר
חלץ
האבנים
בראשון
או
בשני
,
כאשר
בא
הכהן
וראה
הפשיון
,
צרעת
ממארת
היא.
ואמר
עוד:
"ואם
בא
יבא
הכהן"
(להלן
,
מח)
-
בביאה
השנית
הנזכרת
(כאן)
,
"וראה
והנה
לא
פשה
הנגע
בבית
אחרי
הטוח
את
הבית"
,
יטהר
"הכהן
את
הבית"
כאשר
"נרפא
הנגע"
ממנו
(להלן
,
מח)
,
כלומר
,
שלא
חזר
בו.
ונלמד
,
שהעומד
בעיניו
בראשון
ובשני
-
חולץ
וקוצה
וטח
ונותן
לו
שבוע
,
ואם
חזר
-
נותץ.
וזה
תקון
המקראות
במדרשם
,
שאי
איפשר
לחתכם
בסכין
,
להקדים
ולאחר
בדבר
שאינו
כלל
במשמע.
ויתכן
עוד
שנאמר
בתקון
הענין
הזה
,
כי
פשה
במקום
הזה
-
כטעם
'פרח'
,
ושניהם
ענין
צמיחה;
כי
כשיש
שם
נגע
,
יאמר
'פשה'
בגדולו
והתפשטו
,
וכשאין
שם
נגע
-
יאמר
'פשה'
בצמיחתו
ושובו
,
כי
הכל
ענין
גִדּוּל.
וכן
אנקלוס
פתר
בכולן:
"אוסף"
,
ולשון
'תוספת'
יֵאמר
בדבר
הגדל
ונוסף
על
האחר
,
כגון
"ונוסף
גם
הוא
על
שונאינו"
(שמ'
א
,
י);
"ונוספה
נחלתן"
(במ'
לו
,
ד)
,
ויֵאמר
בדבר
החוזר
,
כגון
"יוסיף
יי'
שנית
ידו"
(יש'
יא
,
יא);
"ויתנבאו
ולא
יספו"
(במ'
יא
,
כה)
-
לא
חזרו
עוד
להנבא.
והנה
ענינו:
שחזר
הנגע.
והנה
אחר
חלץ
האבנים
כשיזכיר
הכתוב
'פשיון'
-
יהיה
ענינו
כטעם
צמיחה
,
כאשר
הזכרתי
במלת
'פריחה'
,
ואם
כן
,
יאמר
הכתוב:
ואם
ישוב
הנגע
וצמח
בבית
אחר
חלץ
האבנים
,
ובא
הכהן
וראה
והנה
צמח
הנגע
בבית
,
ונתץ
אותו;
כי
כל
נגע
החוזר
-
טמא
מוחלט.
"ואם
בא
יבא
הכהן
וראה"
שלא
צמח
הנגע
כלל
"בבית
אחרי
הטוח"
,
יטהרנו
,
"כי
נרפא"
(להלן
,
מח)
בחליצה
וטיחה.
והנה
נתפרש
כאן
דין
הבית
בפושה
בראשון
,
שחולץ
וקוצה
וטח
ונותן
לו
שבוע
,
ואם
חזר
-
טמא
,
ואם
לא
חזר
-
טהור;
אבל
העומד
בעיניו
בראשון
ופושה
בשני
-
לא
נתפרש
בתורה
דינו
,
אבל
נדון
בו
(ראה
תו"כ
מצורע
פרשתא
ז
,
ז)
גזרה
שוה:
זו
היא
'שִיבָה'
,
זו
היא
'בִּיאה';
לומר
,
שדין
ה'ביאה'
שהיא
אמורה
בסוף
שבוע
שני
כדין
ה'שיבה'
שהיא
אמורה
בסוף
שבוע
ראשון
,
שבשתיהן:
אם
פשה
בו
-
חולץ
וקוצה
וטח
ונותן
לו
שבוע.
וכן
העומד
בעיניו
בראשון
ובשני
ופושה
בשלישי
לא
הוזכר
בתורה
,
אבל
נלמד
מגזרה
שוה
אחרת
,
שאמר
"ואם
בא
יבא
הכהן"
(להלן
,
מח)
-
שנדון
ביאה
שלישית
כביאה
שנייה.
והנה
הכתובים
כמשמען
,
והמדרשות
למדו
אותן
מגזרה
שוה
למשה
בסיני.
ומה
שאמרו
ב'תורת
כהנים'
(מצורע
פרשתא
ז
,
ז):
במה
הכתוב
מדבר
וכו'
-
סמך
מדבריהם
,
שירצו
להזכיר
בכתוב
הענין
המקובל
להם
בגזרה
שוה;
וכן
מה
שאמרו
שם
(תו"כ
מצורע
פרשתא
ז
,
ו):
אם
סופנו
לרבות
את
החוזר
אף
על
פי
שאינו
פושה
,
מה
תלמוד
לומר:
ובא
הכהן
וראה
והנה
פשה?
הנח
לו;
לומר
,
שנניח
הכתוב
כמשמעותו
ונלך
אחר
המדרש
,
לא
שנעקֹר
הכתוב
ממקומו
ונקבענו
במקום
אחר.
זהו
הנראה
אלי
בענין
הפרשה
הזאת
כדי
שיהיו
דברי
חכמים
קיימים
,
והוא
דבר
נאה
ומתקבל.
ונתץ
את
הבית
את
אבניו
ואת
עציו
ואת
כל
עפר
הבית
-
מגיד
,
שאין
מטפל
בנתיצה
אלא
בעל
הבית
אשר
בו
הנגע
,
ונותץ
את
שלו
ומניח
של
חבירו
,
שנאמר:
את
אבניו
-
לא
אבני
הבית
הנלוה
לו.
ולמדנו
מזה
,
שאין
דין
נגעי
בתים
נוהג
אלא
בבית
שהיו
בו
אבנים
ועצים
ועפר.
והיה
זה
כן
,
לפי
שהוא
כֻּלִיִי
ודומה
באופן
מה
לדברים
בעלי
הצורה
השלמה
,
והם
בעלי
הנפש
,
כי
הם
כלם
כֻּלִיִים
,
כמו
שהתבאר
ב'טבעיות'.
ולזה
יִטמאו
האבנים
מצד
מה
שהם
חלק
מהבית
,
ואע"פ
שאין
האבנים
ראויים
לטומאה
,
כמו
שקדם
(בסוף
פרשת
'שמיני').
והנה
יובדל
הבית
מהבגדים
והעור
בלקיחת
שתי
צפרים
לטהרתו
,
כמו
הענין
באדם
,
מה
שאין
כן
בבגדים
ובעור
,
כי
הם
יטהרו
בטבילה.
וידמה
שאין
זה
הענין
כן
בבתים
,
למעלתם
על
הבגדים
ועל
העור.
אבל
היה
זה
לפי
שאי
אפשר
בהם
הטבילה
,
ואין
ראוי
שתסור
טומאתם
בזולת
פועל
כלל;
ולזה
היתה
טהרתם
בצפרים
,
שיורו
על
ההנקות
מזה
ההפסד
שבא
בסבת
החומר
,
כמו
שתורֶה
הטבילה
על
זה.
והנה
עם
זה
,
ההבדל
בטהרת
האדם
בצפרים
לטהרת
הבית
מהם
,
מבואר;
וזה
,
כי
האדם
ישאר
טמא
אחר
הבאת
הצפרים
,
מה
שאין
כן
בבית
,
לפחיתותו.