את
ספיח
קצירך
-
אפילו
לא
זרעת
והיא
צמחה
מן
הזרע
שנפל
בה
בשעת
הקציר
,
והוא
קרוי
'ספיח'.
לא
תקצור
-
להיות
מחזיקים
בה
כשאר
קציר
,
אלא
הפקר
יהיה
לכל.
נזירך
-
שהנזרת
והפרשת
אותם
מבני
אדם
ולא
הפקרת
,
לא
תבצר
אותם;
אינך
בוצר
אלא
מן
ההפקר;
לשון
רבנו
שלמה.
והכונה
לרב
בזה
,
שהוא
סובר
שהשומר
שדהו
ופירותיו
בשביעית
אין
הפירות
נאסרין;
וכך
כתב
בפירושיו
בגמרא
במסכת
יבמות
(קכב
,
א
ד"ה
'של
עזיקה')
ובמסכת
סוכה
(לט
,
ב
ד"ה
'אבל')
,
וכן
הדבר
בדין
התורה
בראיות
נכונות.
וזו
ששנויה
ב'תורת
כהנים'
(בהר
פרשתא
א
פרק
א
,
ג)
ואת
ענבי
נזירך
לא
תבצור
-
'מן
השמור
בארץ
אין
אתה
בוצר
,
אבל
בוצר
אתה
מן
המובקר'
-
יפרש
הרב
(רש"י)
לומר:
ענבי
נזירות
-
לא
תבצור
אותם
בנזירותם
,
אבל
תפקיר
הכל
ותבצרם
עם
העניים.
והנכון
בפירוש
הכתוב
,
שענבי
נזירך
-
כמו
ספיח
קצירך
,
ולא
תבצור
-
כמו
לא
תקצור.
כי
הענין
בכל
הפרשה
לכפול
הדין
בשניהם
,
יזהיר
בשדה
ויזהיר
בכרם:
"תזרע
שדך"
ו"תזמור
כרמך"
(לעיל
,
ג)
,
"שדך
לא
תזרע
וכרמך
לא
תזמור"
(לעיל
,
ד);
וכן
"ושש
שנים
תזרע
את
ארצך...
והשביעית
תשמטנה
ונטשתה...
כן
תעשה
לכרמך"
(שמ'
כג
,
י
-
יא).
ופירוש
הכתוב
,
כי
הצומח
מאליו
בשדה
,
מבלי
חרישה
וזריעה
לדעת
,
יקָרֵא
'ספיח
קצירו'
,
שהוא
נספח
אל
קציר
השנה
שעברה;
מגזרת
"ונספחו
על
בית
יעקב"
(יש'
יד
,
א).
והגפן
שלא
עבדוֹ
,
לא
חפר
ולא
זמר
אותו
,
יקָרֵא
'נזיר'
,
כי
הִזירוֹ
והפרישוֹ
ממנו
כאלו
אינו
שלו;
מגזרת
"אשר
נזורו
מעלי
בגלוליהם"
(יח'
יד
,
ה)
-
פירשו
ממני;
וכן
"וינזרו
מקדשי
בני
ישראל"
(וי'
כב
,
ב).
ואמר
אנקלוס:
"שבקך"
-
שהנחת
אותם
,
ולשמיר
ולשית
היו
(ע"פ
יש'
ז
,
כג).
ויתכן
כי
המנהג
בישראל
,
שהכרם
אשר
הוא
בָּתָה
לא
יזמר
ולא
יעבד
ועלה
שמיר
ושית
(ע"פ
יש'
ה
,
ו)
-
יקראו
לו
'נזיר'
,
כלומר
,
שהוא
כרם
הנזיר;
מפני
שהנזיר
אסור
ביין
ובענבים
לחים
ויבשים
(ראה
במ'
ו
,
ג)
ואינו
עובד
כרמו
―
כי
כן
יקראו
השער
הארוך
על
שם
הנזיר:
"גזי
נזרך
והשליכי"
(יר'
ז
,
כט)
―
וזה
טעם
ענבי
נזירך.
והכלל
,
שהם
הצומחים
מבלי
עבודת
הכרם.
והנה
אמר
הכתוב
,
כי
הספיח
הנולד
מאליו
בשדה
לא
יקצור
אותו
,
והענבים
הצומחים
בכרם
מבלי
עבודה
לא
יבצור
אותם;
ופירוש
ה'לאוין'
-
לא
תקצור
אותם
אתה
לבדך
,
לצורך
עצמך
,
ולא
תבצור
אותם
לעצמך
,
אבל
תהיה
שנת
שבתון
לארץ
מן
הזריעה
והזמירה
,
ותהיה
שבת
הארץ
-
כל
אשר
תוציא
בשביתתה
מן
הספיח
והנזיר
-
לכולכם
יחד
לאכלה
,
לך
ולעניים
ולחיה
ולבהמה
(ראה
להלן
,
ז).
ועכשו
אשוב
לפרש
הבריתות
השנויות
ב'תורת
כהנים'
בענין
הזה
,
לפי
שהן
מטעות.
שנו
שם
(בהר
פרשתא
ג
פרק
ד
,
ה)
בפסוק
"הן
לא
נזרע
ולא
נאסוף
את
תבואתנו"
(להלן
,
כ):
אם
אין
זורעין
,
מה
אוספין?
אמר
רבי
עקיבא:
מכאן
סמכו
לספיחין
שהן
אסורין
בשביעית;
וישנה
לזו
בגמרא
בפרק
'מקום
שנהגו'
(פסחים
נא
,
ב).
וקתני
ב'תורת
כהנים'
(שם):
וחכמים
אומרים:
אין
ספיחין
אסורין
מדברי
תורה
אלא
מדברי
סופרים;
אם
כן
למה
נאמר
"הן
לא
נזרע
ולא
נאסוף"?
אמרת
לנו:
'אל
תזרעו'
-
מה
אנו
אוספין
ואין
מכניסין
לקיום?
אמרת
לנו:
'בַּעֲרוהו'
-
מה
אנו
אוכלין
מן
הביעור
ואילך?
עד
כאן.
הרי
לדברי
חכמים
אין
איסור
הספיחים
אלא
מדבריהם
,
כלומר
,
שגזרו
בהם
לאסרם
לגמרי
משום
חשד
,
שלא
יזרעו
ויאמרו:
ספיחין
הם;
ולכך
אמרו
בירושלמי
(ב"ב
ה
,
א
[טו
,
א]):
אמר
רבי
ינאי:
כל
הספיחים
אסורין
,
חוץ
מן
העולים
בשדה
בור
,
בשדה
ניר
,
בשדה
כרם
,
בשדה
זרע;
שדה
בור
-
דלא
משגח
עליה;
שדה
ניר
-
דהוא
בעי
מתקנה
חקליה;
שדה
כרם
-
שלא
לאסור
כרמו;
שדה
זרע
-
שאינו
רוצה.
ומן
המחלוקת
הזו
שנו
שם
ב'תורת
כהנים'
(בהר
פרשתא
א
פרק
א
,
ג):
את
ספיח
קצירך
לא
תקצור
-
מכאן
סמכו
לספיחים
שיהו
אסורין
בשביעית.
שנו
משנתם
כדברי
רבי
עקיבא:
ולא
תקצור
-
כלל;
אבל
כדברי
חכמים
-
שלא
תעשה
אותם
קציר
לעצמך
ולא
תעשה
אותם
בציר
לעצמך
,
אלא
נהוג
בהם
מנהג
הפקר.
וכן
"ולא
נאסוף
את
תבואתנו"
-
שלא
נאסוף
אל
בתינו
פירות
האילן
והספיחים
,
כי
בהפקרם
לעניים
ולחיה
ולבהמה
ובביעור
לא
נוכל
לחיות
בהן.
והספיחים
האלו
האסורים
הם
הגדלים
בזמן
האיסור:
בתבואה
-
כל
שהביאה
שליש
בשביעית
,
וכן
הירקות
-
כל
שצמחו
בשביעית
,
אסורין
מן
התורה
כדברי
רבי
עקיבא;
ולדברי
חכמים
אסורין
מדברי
סופרים
,
חוץ
מן
העולים
באותן
שדות
שהזכירו
בירושלמי
שכתבנו
למעלה.
אבל
הירקות
שצמחו
בששית
ונלקטו
בשביעית
-
יש
בהן
משום
קדושת
שביעית
לכל
דיניה
,
להפסד
ולקרבנות
ולסחורה
ולביעור
,
ואע"פ
שגדלו
לגמרי
בששית
,
מפני
שאנו
הולכים
בירק
אחר
לקיטה
,
בין
למעשר
בין
לשביעית;
אבל
אין
בהם
משום
ספיחים
,
שאינן
ספיחי
שביעית
,
שהרי
בששית
צמחו;
ואפילו
הוסיפו
בשביעית
,
אין
בהם
דין
ספיחים.
ובהם
שנינו
(ראה
משנה
שביעית
ח
,
ד):
האומר
לפועל:
הילך
איסר
זה
ולקט
לי
ירק
היום
וכו';
וכן
שנינו
(שם
ז
,
ג):
לא
יהא
לוקט
ירקות
שבה
ומוכר
בשוק
,
אבל
לוקט
הוא
,
ובנו
מוכר
על
ידו;
ותנן
נמי
(שם
ט
,
א)
'הפיגם
והירבוזין'
וכולה
מתניתין
עד
'ונקחין
מכל
אדם
בשביעית
,
שאין
כיוצא
בהן
נשמר'.
ויש
אומרים
,
שאלו
הנזכרים
וכל
כיוצא
בהם
,
שאין
דרך
בני
אדם
לזורעם
אבל
הם
מאליהם
יוצאין
בהרים
ובנהרות
,
אין
בהם
אסור
ספיחים
כלל
אע"פ
שצמחו
בשביעית
,
שלא
גזרו
אלא
בנזרעים
-
כדי
שלא
יבאו
לזרעם;
וכן
נראה
זה
מן
הגמרא
הירושלמית
,
זהו
ענין
הספיחים
שהזכירו
חכמים
בכל
מקום.
וכן
מן
התורה
,
שלא
יהא
אדם
שומר
שדהו
ונועל
בפני
עניים
בשביעית
ואפילו
רוצה
להפקיר
אותו
בשעת
לקיטה
,
אלא
יהא
השדה
כל
השנה
מזומן
ומופקר
לעניים.
כך
שנו
במכילתא
(מכיל'
משפטים
כספא
כ):
"ואכלו
אביוני
עמך"
(שמ'
כג
,
יא)
-
וכי
מפני
מה
אמרה
תורה
,
לא
שיאכלו
אותה
עניים?
הרי
אני
מכנסה
ומחלקה
לעניים!
תלמוד
לומר:
"והשביעית
תשמטנה
ונטשתה"
(שם)
-
מגיד
שהוא
פורץ
בה
פרצות;
אלא
שגדרו
חכמים:
מפני
תקון
העולם.
והגדר
שגדרו
חכמים
שלא
יפרצו
פרצות
בשדה
ובכרם
,
אבל
לא
שיהא
הוא
משמר
שדהו
ומכנס
הפירות
לעבור
על
דברי
תורה.
ולא
עוד
,
אלא
שגזרו
שלא
ליקח
פירות
מן
המשַמֵר
ולא
מן
החשוד
בכך;
זהו
ששנינו
(ראה
משנה
שביעית
ט
,
א):
ונלקחין
מכל
אדם
בשביעית
,
שאין
כיוצא
בהן
נשמר.
ואמרו
במסכת
סוכה
(לט
,
א
-
ב)
,
שאין
מוסרין
דמי
פירות
שביעית
לעם
הארץ
יותר
ממזון
שלש
סעודות.
במה
דברים
אמורים?
בלוקח
מן
המופקר;
אבל
בלוקח
מן
המשֻמר
-
אפילו
כחצי
איסר
אסור.
והטעם:
מפני
שהלוקח
מן
המופקר
,
כלומר:
דברים
שדרך
בני
אדם
להביאן
מן
ההפקר
[או
שידוע
שהביאן
מן
המקום
המופקר]
,
בהיתר
הוא
לוקח
ממנו
,
אלא
שאם
ירבה
לו
בדמים
יותר
מסעודתו
לבו
-
ביום
ולמשכים
,
חוששין
שמא
יעשה
בהם
סחורה;
אבל
לוקח
דברים
שדרכן
להשמר
-
אפילו
בכחצי
איסר
חוששין
בעם
הארץ
,
שמא
שמרן
,
ואסור
ליקח
ממנו.
הא
בלוקח
בפרוטה
ופחות
מחצי
איסר
לא
גזרו
,
מפני
שדרך
בני
אדם
ללקטן
בכל
מקום
,
ואפילו
בשאר
שְנֵי
שבוע.
וזהו
שאמרו
(ראה
יבמות
קכב
,
א):
גוי
שהיה
מוכר
פירות
בשוק
,
ואמר:
פירות
הללו
של
ערלה
הן
,
של
עזקה
הן
-
לא
אמר
כלום;
לא
נתכון
זה
אלא
להשביח
מקחו.
ופירש
רבנו
שלמה
בשם
הראשונים:
מפרדס
מעוזק
וגדר
לו
סביב
,
והיא
שנה
שביעית.
ואם
היו
מאמינים
לו
,
היה
אסור
ליקח
ממנו
בעיר
שרובה
ישראל
,
שמא
הוא
אריס
לישראל
ומשמר
לו
שדהו;
או
חוששין
שמא
משל
ישראל
לקט
ומוכר;
או
שהפירות
של
ישראל
ומוכר
על
ידו;
או
שמא
אין
קנין
לגוי
בארץ
ישראל
להפקיע
דיני
השביעית
וגזרו
עליו
כישראל.
ומכל
מקום
,
לא
אסרו
חכמים
פירות
השדה
המשומר
לכל
אדם
,
אלא
שלא
יקחו
אותן
מן
המשומר.
ולכך
שנו
ב'תורת
כהנים'
(בהר
פרשתא
א
פרק
א
,
ג):
ואת
ענבי
נזירך
לא
תבצור
-
מן
השמור
בארץ
אין
אתה
בוצר
,
אבל
אתה
בוצר
מן
המופקר.
לא
תבצור
-
כדרך
הבוצרים;
מכאן
אמרו:
תאנים
של
שביעית
אין
קוצצין
אותן
במוקצה;
אין
דורכין
ענבים
בגת
,
אבל
דורך
הוא
בעריבה.
ופירושה:
מדלא
כתיב
'ענבי
הנזיר
לא
תבצור'
,
וכתיב
נזירך
-
ידרוש:
לא
תבצור
אותם
כדרך
נזיר
שלך
,
אבל
תבצור
אותם
עם
העניים
כדרך
שהם
בוצרים;
לומר
,
שלא
ישמרם
לעצמו
,
אבל
ילקוט
אותם
עם
העניים
בהפקר
,
וינהוג
בהם
גם
כן
כדרך
שהעניים
נוהגין
-
לדורכן
בעריבה.
וקתני
התם
(פרק
א
,
ה):
והיתה
שבת
הארץ
לכם
לאכלה
-
מן
השבות
בארץ
אתה
אוכל
,
אי
אתה
אוכל
מן
השמור.
מכאן
אמרו:
שדה
שנִטייבה
-
בית
שמאי
אומרין:
אין
אוכלין
פירותיה
בשביעית
,
ובית
הלל
אומרין:
אוכלין;
כלומר:
כיון
שאמרה
תורה
שיהא
השבות
לנו
לאכלה
,
ולא
השמור
-
אמרו
בית
שמאי
שהפירות
עצמן
נאסרין
,
ובית
הלל
סוברין
שאין
הפירות
נאסרין;
שלא
בא
הכתוב
אלא
לאסור
לנו
שלא
נשמור
,
ויהיו
הפירות
מן
השבות.
[וכן
הענין
שאמרו
,
שאין
קוצצין
התאנים
במוקצה
ולא
דורכין
הענבים
בגת
-
גדר
ואסמכתא
מדבריהם
,
כדי
שלא
יבאו
לידי
שמור
ואסיפת
הפירות
ויגזלו
אותם
מן
העניים.]
זהו
הענין
השנוי
כאן
בבריתות
הללו
,
והוא
דרך
טוב
ומחוור
בסוגיות
שבגמרא
בבלית
וירושלמית
,
והחכם
הבקי
ישכיל
וימצא.
והיתה
שבת
הארץ
לכם
לאכלה
-
בעבור
שאמר
שנת
שבתון
יהיה
לארץ
,
אמר
שתהיה
השביתה
הנזכרת
לכם
לאכלה
ותחיו
בה
כולכם
,
אתה
ועבדיך
והבהמה
והחיה
(ראה
להלן
,
ז)
,
שתחיו
כולכם
באשר
תוציא
הארץ
מעצמה
בשביתתה.
או
שהשנה
תקָרא
'שבת
הארץ'
,
כאשר
יקָרא
היום
'שבת
יי''
(ראה
שמ'
כ
,
י)
ו'שבת'
סתם;
והטעם:
על
תבואת
השבת
,
כי
השבת
לא
תאָכֵל.
והיתה
שבת
הארץ
לכם
לאכלה
-
מגיד
שהוא
מותר
לכל
האנשים
,
ואע"פ
שאינם
עניים;
והם
יקחו
מה
שיקחו
מתבואתה
לאכלה
,
לא
לעשות
בה
סחורה.
כי
כונת
התורה
תֵרָאה
שהיא
תשתדל
שישאר
מהתבואה
ההיא
בחוץ
באופן
שיהיה
בה
תועלת
משותף
לכל
האנשים
,
ולזה
לא
התירה
לאכול
ממנה
בבית
כי
אם
בעת
שנשאר
ממנה
לחוץ
,
לחיה;
כי
זהו
סבה
אל
שלא
ישתדלו
האנשים
לקחת
ממנה
הרבה
יחד
,
כי
לא
יועילו
להם
אחר
שלא
ימצא
מהתבואות
בחוץ
בשדות.
ואלו
היה
מותר
לסחור
בפירות
שביעית
,
הנה
יקחו
מהם
האנשים
הרבה
יחד
וימהרו
לאכלם
,
אם
בעיר
ההיא
או
בזולתה.
ולזה
ידמה
שלא
התירה
התורה
פירות
שביעית
כי
אם
לאכילה
,
ולא
לסחורה.
והוא
מבואר
שהאכילה
תכלול
כל
מיני
הנאה
מורגלת
תלקח
מהפירות
בעצמם
,
כמו
השתייה
והסיכה
והצביעה
ומה
שידמה
לזה
,
ממה
שתהיה
בו
ההנאה
בפרי
עצמו.
אלא
אם
מפני
שהתורה
זכרה
האכילה
,
היא
ההנאה
היותר
חזקה
שיתכן
שיהיה
בדבר
הנאכל
,
הנה
ראוי
שיתבאר
מזה
,
שאין
ראוי
שנשתמש
בפירות
שביעית
בהנאה
תהיה
הפסד
בחוק
הפירות
ההם
לפי
המורגל.
ומזה
המקום
יתבאר
שאין
ראוי
לקצור
פירות
שביעית
כשהם
בוסר
,
כי
אין
זה
כי
אם
הפסד
ואין
זה
האכילה
הנהוגה
בו
,
אלא
אם
היה
זה
מעט
מעט
באופן
הנהוג
לקחת
מהפירות
כשהם
בוסר.
ועוד
,
שהתורה
אמרה
"מן
השדה
תאכלו
את
תבואתה"
(להלן
,
יב);
"תהיה
כל
תבואתה
לאכול"
(להלן
,
ז)
-
וה'תבואה'
הוא
הפירות
הנגמרים.
לך
ולעבדך
ולאמתך
ולשכירך
ולתושבך
הגרים
עמך
-
הנה
מפני
שהתורה
התנית
שיהיו
גרים
עמו
,
והם
אשר
מזונותם
עליו
,
למדנו
שלא
יותר
לו
למכור
פירות
שביעית
,
כמו
שביארנו
במה
שקדם
,
אלא
אם
היתה
המכירה
לאכלה
,
רוצה
לומר:
לקנות
ממנה
אוכל
,
יאכלוהו
הוא
ואנשי
ביתו.