תנ"ך - או
נפש
כי
תשבע
לבטא
בשפתים
להרע׀
או
להיטיב
לכל
אשר
יבטא
האדם
בשבעה
ונעלם
ממנו
והוא־ידע
ואשם
לאחת
מאלה:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
א֣וֹ
נֶ֡פֶשׁ
כִּ֣י
תִשָּׁבַע֩
לְבַטֵּ֨א
בִשְׂפָתַ֜יִם
לְהָרַ֣ע׀
א֣וֹ
לְהֵיטִ֗יב
לְ֠כֹל
אֲשֶׁ֨ר
יְבַטֵּ֧א
הָאָדָ֛ם
בִּשְׁבֻעָ֖ה
וְנֶעְלַ֣ם
מִמֶּ֑נּוּ
וְהוּא־יָדַ֥ע
וְאָשֵׁ֖ם
לְאַחַ֥ת
מֵאֵֽלֶּה:
(ויקרא פרק ה פסוק ד)
אוֹ
נֶפֶשׁ
כִּי
תִשָּׁבַע
לְבַטֵּא
בִשְׂפָתַיִם
לְהָרַע׀
אוֹ
לְהֵיטִיב
לְכֹל
אֲשֶׁר
יְבַטֵּא
הָאָדָם
בִּשְׁבֻעָה
וְנֶעְלַם
מִמֶּנּוּ
וְהוּא־יָדַע
וְאָשֵׁם
לְאַחַת
מֵאֵלֶּה:
(ויקרא פרק ה פסוק ד)
או
נפש
כי
תשבע
לבטא
בשפתים
להרע׀
או
להיטיב
לכל
אשר
יבטא
האדם
בשבעה
ונעלם
ממנו
והוא־ידע
ואשם
לאחת
מאלה:
(ויקרא פרק ה פסוק ד)
או
נפש
כי
תשבע
לבטא
בשפתים
להרע׀
או
להיטיב
לכל
אשר
יבטא
האדם
בשבעה
ונעלם
ממנו
והוא־ידע
ואשם
לאחת
מאלה:
(ויקרא פרק ה פסוק ד)
אוֹ
אֱנָשׁ
אֲרֵי
יְקַיֵים
לְפָרָשָׁא
בְסִפוָן
לְאַבאָשָׁא
אוֹ
לְאֵיטָבָא
לְכֹל
דִּיפָרֵישׁ
אֱנָשָׁא
בְּקִיוּם
וִיהֵי
מְכֻסַא
מִנֵיהּ
וְהוּא
יְדַע
וְחָב
לַחֲדָא
מֵאִלֵין
:
להרע
-
ו'
בפתח:
*בר'
לא
,
ז;
*וי'
ה
,
ד;
יר'
ד
,
כב;
כה
,
כט;
זכ'
ח
,
יד;
תה'
טו
,
ד.
להרע
ו'
פת'
ולא
נתנו
אלהים
להרע
או
להיטיב
חכמים
המה
להרע
כי
הנה
בעיר
אשר
נקרא
שמי
כאשר
זממתי
נשבע
להרע.
לבטא
-
ל';
להרע
-
ו';
יבטא
-
ל'.
בשפתים
-
ולא
בלב
(ראה
תו"כ
ויקרא
חובה
פרשתא
ט
,
ב).
להרע
-
לעצמו
,
או
להטיב
(בנוסחנו:
להיטיב)
-
לעצמו;
כגון
'אוכַל'
ו'לא
אוכל'
,
'אישן'
ו'לא
אישן'.
לכל
אשר
יבטא
[האדם]
-
לרבות
לשעבר
(ראה
שם
,
ח).
ונעלם
ממנו
-
ועבר
על
שבועתו.
כל
אלה
בקרבן
עולה
ויורד
המפורש
כאן;
אבל
שבועה
שיש
בה
כפירת
ממון
אינה
בקרבן
זה
אלא
באשם
(ראה
להלן
,
כה).
לבטא
בשפתים
-
דבור
שפה.
להרע
-
למי
שהוא
חייב;
או
,
על
פירוש
הגאון:
להתענות.
וטעם
להזכיר
אלה
-
שהוא
חייב
להתוַדות;
ועל
האחרות
,
שהן
מצות
'לא
תעשה'
,
לא
יתודה
לפני
הכהן.
והקרבן
אחד.
ונעלם
ממנו
והוא
טמא
-
שנעלמה
ממנו
הטומאה
,
ואשם
-
באכילת
קדשים
או
ביאת
מקדש;
לשון
רבנו
שלמה.
ואין
הכוונה
שיהו
אכילת
הקדשים
וביאת
המקדש
נלמדים
מן
ואשם
,
כי
בכל
הקרבנות
למעלה
נאמר
כן;
אבל
הפרשה
הזו
תקצר
בדבר
המובן
,
כי
מפני
שאין
בנגיעת
נבלה
ושרץ
שום
חטא
,
ולא
הוזהרו
ממנה
אפילו
הכהנים
,
אי
אפשר
שיחייב
הכתוב
בנגיעתם
קרבן;
אבל
אמר
,
כי
כאשר
יִטמא
האדם
ונעלם
ממנו
הטומאה
,
או
כאשר
ישבע
ונעלם
ממנו
השבועה
ויחטא
-
בהעלמה
של
אחת
מאלה
יתחייב
להביא
קרבן.
ובידוע
שאין
בהעלמת
הטומאה
חטא
,
זולתי
שיאכל
קדשים
או
יבא
למקדש
,
ואין
בהעלמת
השבועה
חטא
,
זולתי
שיעבור
עליה.
וזה
ישוב
פשוטן
של
מקראות
בפרשה
זו;
ולרבותינו
בה
עוד
מדרשים
לחזוק
הענין
הזה.
או
נפש
כי
תשבע
לבטא
בשפתים
-
לא
שיגמור
בלבו
בלבד
ולא
יוציא
בשפתיו.
להרע
או
להטיב
-
כמו
שנשבע
שאוכל
ולא
אוכל
,
שארחץ
ושלא
ארחץ.
לכל
אשר
יבטא
האדם
בשבועה
-
רוצה
לומר:
לכל
מה
שדרך
האדם
לבטא
בו
בשבועה
,
למנוע
ממנו
דבר
מה
או
הפך
זה.
וזה
אמנם
יהיה
כשיוציא
בפיו
מה
שגמר
בלבו
,
לא
שיהיה
בלבו
דבר
מתחלף
למה
שהוציא
מפיו;
כי
אין
זה
דרך
האנשים
לבטא
בו
באופן
הזה
,
וכל
שכן
בשבועה
,
כי
אז
ידקדקו
יותר
שיהיה
מה
שהוציאו
מפיהם
לפי
מה
שבלבם.
ויתבאר
עוד
,
שזאת
השבועה
אמנם
תהיה
בדבר
הרשות
,
לא
בדבר
של
מצוה;
כי
אין
העניין
ההוא
בבחירתו
להמשך
אליו
ולהתרחק
ממנו
,
אבל
יחויב
לו
שינהג
בו
לפי
משפטי
התורה.
וכאשר
יתבאר
זה
עוד
ממה
שפרשה
התורה
באחד
מנדרי
אסר
,
רוצה
לומר:
בנזיר
(ראה
במ'
ו
,
ג)
,
שהוא
למנוע
ממנו
היין:
שאין
שם
מצוה
תכריחהו
לשתות
יין
או
שלא
לשתות.
ובכלל
,
הנה
זה
ממה
שאינו
צריך
אל
באור
,
וזה
,
שכבר
אמר
שהשבועה
תהיה
להרע
או
להטיב;
ואם
היתה
השבועה
בקיום
דבר
מצוה
,
הנה
היא
שבועת
שוא
,
אחר
שאי
אפשר
לו
לקימה;
ואם
אפשר
לו
לקימה
,
אינה
להרע
או
להטיב
,
כי
בזולת
השבועה
היה
מוכרח
בזה.
ואם
היתה
בבטול
דבר
מצוה
,
הנה
היא
שבועת
שוא
,
אחר
שאי
אפשר
לו
לקימה
כפי
משפטי
התורה.
ולזה
יתבאר
שאין
שבועת
בטוי
נוהגת
בדבר
מצוה.
ונעלם
ממנו
-
רוצה
לומר
,
שנעלמה
ממנו
השבועה
שזכר
קודם
זה.
והוא
ידע
ואשם
-
רוצה
לומר
,
שכבר
ידע
קודם
זה
השבועה
,
ואחר
כן
אשם
-
כשנעלמה
ממנו
ועבר
עליה.
או
יהיה
הרצון
בזה
,
שידע
אחר
שנעלמה
ממנו
השבועה:
שעבר
עליה
מפני
העלם
ממנו
השבועה;
כאלו
תאמר
שנשבע
שלא
יאכל
תאנים
,
ואחר
כן
נעלמה
ממנו
השבועה
ואכל
תאנים
,
ואחר
כן
זכר
ענין
שבועתו
ויתברר
לו
שכבר
עבר
עליה.
לאחת
מאלה
-
רוצה
לומר:
לשבועת
העדות
או
לטומאת
מקדש
או
לטומאת
קדשיו
או
לשבועת
בטוי.
ומזה
יתבאר
,
שאם
עבר
על
כל
אלו
חייב
על
כל
אחת
ואחת;
ואין
צריך
לומר
אם
עבר
על
אחת
מהם
פעמים
רבות
באופן
הנזכר
,
שכבר
יתחייב
קרבן
על
כל
פעם
ופעם.