תנ"ך - ויקרא פרק ז פסוק י - וכל־מנחה בלולה־בשמן וחרבה לכל־בני אהרן תהיה איש כאחיו: פ

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וְכָל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכָל־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו: פ (ויקרא פרק ז פסוק י)

טקסט וניקוד:

וְכָל־מִנְחָה בְלוּלָה־בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל־בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו: פ (ויקרא פרק ז פסוק י)

טקסט בלבד:

וכל־מנחה בלולה־בשמן וחרבה לכל־בני אהרן תהיה איש כאחיו: פ (ויקרא פרק ז פסוק י)

תיקון קוראים:

וכל־מנחה בלולה־בשמן וחרבה לכל־בני אהרן תהיה איש כאחיו: פ (ויקרא פרק ז פסוק י)
וְכָל מִנחָתָא דְפִילָא בִמשַׁח וּדלָא פִילָא לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תְּהֵי גְּבַר כַּאֲחוּהִי :

איש כאחיו - ב': וי' ז , י; יח' מז , יד.

וחרבה - ל'; איש כאחיו - ב'.

בלולה בשמן - זו מנחת נדבה. וחרבה - זו מנחת חוטא ומנחת קנאות , שאין בה שמן.

וחרבה - מנחת חוטא (ראה וי' ה , יא) ומנחת שוטה (ראה במ' ה , טו).

וחרבה - כמנחת היורד (ראה וי' ה , יא) וכמנחת הקנאות (ראה במ' ה , טו).

וכל מנחה אשר תאפה בתנור... לכהן המקריב אותה לו תהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרון - ודאי כמו שפירשו רבותינו הוא (ראה תו"כ צו פרשתא ד פרק י , ב) , דלכל אנשי בית אב הוא , זו כזו. מכל מקום נראות המנחות הנאפות - לאותן עומדים שם בשעת הַקְרָבָה מתחלקות , דכולם קרי 'המקריב'; וזה מגיש , וזה קומץ , וזה מקטיר , וזה מצית האש; ואינם ממתינין אותם שאינם שם , לפי שלא תצטנן ויתקלקל. ולכך אומר: לכהן המקריב אותה. אבל בלולה בשמן וחריבה - שאינה נֶאפֵת , צריך להמתין כל אנשי בית אב , שאינה מתקלקלת; ולכך כתיב בה: לכל בני אהרון; וזהו פשוטו לפי הדרשה. ולפי הסברה ולפי פשוטו של מקרא נראה , דנאפֵת בתנור - לכהן המקריב אותה , אבל הבלולה וחריבה - לכל אנשי המשמר. וסברא , לפי שטרח בה לאפות אותה בתנור , הרי היא שלו.

וכל מנחה אשר תאפה בתנור - דרך הפשט בזה ידועה: יצוה בנודר אחת משלש מנחות , מאפה התנור והמרחשת והמחבת , שיהיו לכהן המקריב אותן לבדו; ויאמר בכל שאר המנחות - כגון הנודר מנחה סתם שהוא מביא סלת (ראה וי' ב , א - ג) , ובמנחת בכורים שהן בלולות (ראה וי' ב , יד - טו) , ובמנחת חוטא (ראה וי' ה , יא) וסוטה (ראה במ' ה , טו) שהן חרבות - שיהו מתחלקות לכל בני אהרן , כלומר: לכל בית אב שלהן. ופירוש וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה - מנחה שאין בה אלא סלת , בלולה או חרבה , לא מאלה הנזכרות (בפס' ט). ויהיה טעם ההפרש ביניהן , מפני שטרח הכהן באפייתן וראוי להרבות שכרו. אבל רבותינו לא רצו בכך , מפני שאמר: וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה - שכל המנחות שבעולם יכלול זה , שהן כולן בלולות או חרבות; ולכך ראו (ראה תו"כ צו פרשתא ד פרק י , ב) , שפירוש לכהן המקריב אותה - לכהנים הטהורים הנמצאים שם; וכן מה שאמר "והכהן המקריב את עולת איש" (לעיל , ח) ו"הכהן אשר יכפר בו לו יהיה" (לעיל , ז) - כולם לא באו אלא לומר שלא יהיו לבעלים , אבל יהיו בשכר ההקרבה לכהנים הטהורים הנמצאים שם; שכולם הם המקריבים , ביד או בצווי , כי היחיד מהם , או השנים ושלשה המקריבים - ברשות כולם הם עושים ובשליחותם , וכולם עומדים על הקרבן , כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו (ע"פ ש"א ל , כד). ואחר שאמר שיהיו לכהנים בשכר עבודתם , חזר ובאר: וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה - שהוא כלל המנחות , לכל בני אהרן המקריבים הנזכרים תהיה , איש כאחיו , כלומר: לבית אב , לטהורים מהם , שכולם הם המקריבים. והזכיר הכתוב כל המנחות בשמותם , מאפה ומרחשת ומחבת , ואחר כך חזר וכלל , לומר: איש כאחיו - שלא יהא לזה אלא ממה שיש לזה , ואפילו מנחת הסלת בה יחלקו. ואמר הכתוב הדין הזה במנחות - וכל שכן בשאר הקרבנות שדְמיהן מרובין , והקבלה תכריע; ותקנת הכהנים היא ושלום הבית. ויתכן שיהיה שיעור הכתוב , כפי הדעת הזו: וכל מנחה אשר תאפה... וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה. וכל מנחה בלולה... וחרבה כן , ולכל בני אהרן תהיה איש כאחיו.

וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה - רוצה לומר: מנחת הסלת. וחרבה תקרא הסלת שאין עמה שמן , כי היא יבשה , כמו העניין במנחת חוטא ובמנחת סוטה. לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו - ראוי שנדע , כי אין ראוי שיהיה הבדל בחלוקת המנחה לכהנים ובין מנחת הסלת ובין שאר המנחות , וזה מבואר מצד עצם העניין. ועוד , שכבר אמר במנחת חוטא "והיתה לכהן כמנחה" (וי' ה , יג) - למדנו מזה , שאין הבדל בעניין היות המנחה לכהן , בין מנחה למנחה. ועוד , שכבר יורה זה , שתהיה לכהן המקריב אותה. ועוד , שלא יתכן שיחלק עשרון סלת לכל הכהנים בכללם , כי לא יגיע לאחד מהם בזה האופן חלק מוחש. ולזה יחוייב , שתהיה הכוונה באמרו לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו - לכל אנשי בית אב של אותו היום. והנה לא אמרה תורה בזה המקום 'לכהן המקריב אותה לו תהיה' (ראה לעיל , ט) לשתי סבות: האחת - ללמד לנו , כי מה שאמרה "לכהן המקריב אותה לו תהיה" - אין הרצון בו שיקריב בפועל , אבל הכוונה בו: הראוי להקריב אז , והם אנשי בית אב. והשנית - שאם אמרה בזה המקום 'לכהן המקריב אותה לו תהיה' , היינו חושבים שלא תחלק זאת המנחה כלל לאנשי בית אב , אבל יקח אותה האחד מהם , והוא המקריב אותה , לפי שאינה ראויה ליחלק באופן הֵחָלק מנחת מאפה תנור או מנחת מחבת או מרחשת. כי המנחות ההם הם אפויות , ואיזה חלק שיגיע מהם לכהן הוא ראוי לו לאכלו; אבל מנחת הסלת תחסר לישה ואפייה , ולזה לא יהיה החלק המגיע לאחד מאנשי בית אב ראוי בפני עצמו. ולזה בארה לנו התורה , שזאת המנחה גם כן תחלק לאנשי בית אב. והנה משתי אלו הלשונות שאמרה התורה בזה המקום בזכירת הכהנים בקדשי הקדשים , למדנו , שכונת התורה הוא שיהיו נחלקים לאנשי בית אב , כי הם הראויים אז להקריב , מפני שהוא יומם. ולא יצא מכלל החלוקה הבעל מום , ואם אינו ראוי להקריב כי הוא ראוי לאכול. וכבר בארה התורה שכהן בעל מום חולק עם אנשי בית אב , כמו שזכרנו (וי' ו , יט). ולמדנו מאמרו איש כאחיו - שאין הקטן חולק בקדשי הקדשים.