תנ"ך - ויקרא פרק ז פסוק טו - ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא־יניח ממנו עד־בקר:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר: (ויקרא פרק ז פסוק טו)

טקסט וניקוד:

וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא־יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר: (ויקרא פרק ז פסוק טו)

טקסט בלבד:

ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא־יניח ממנו עד־בקר: (ויקרא פרק ז פסוק טו)

תיקון קוראים:

ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא־יניח ממנו עד־בקר: (ויקרא פרק ז פסוק טו)
וּבשַׂר נִכסַת תּוֹדַת קֻדשׁוֹהִי בְּיוֹם קֻרבָּנֵיהּ יִתאֲכִיל לָא יַצנַע מִנֵיהּ עַד צַפרָא :

ביום קרבנו יאכל - ובזמן בשרהּ זמן לחמהּ. ובשר זבח תודת שלמיו - יש כאן רבויִין הרבה: לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבעה עשר שיהו נאכלין ליום ולילה (ראה זבחים לו , א). לא יניח ממנו עד בקר - אוכל הוא כל הלילה. אם כן , למה אמרו 'עד חצות'? כדי להרחיק אדם מן העברה (ראה ברכות ב , א).

ביום קרבנו יאכל - שיאכלנו המקריב וביתו ומי שהוא טהור; כי גם השלָמים קדש , ואם הם קדשים קלים.

ובשר זבח תודת שלמיו - יש כאן רבויין הרבה: לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבעה עשר , שיהו נאכלין ליום ולילה; לשון רבנו שלמה. ואין זה נכון; שחגיגת ארבעה עשר נאכלת היא לשני ימים ולילה אחד כשאר שלמים , וכן שנינו במסכת פסחים (עא , א - ב): "אשר תזבח בערב ביום הראשון" (דב' טז , ד) - בחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר , שנאכלת לשני ימים ולילה אחד; כשהוא אומר "ביום הראשון לבקר" (שם) - הרי בקר שנִי אמור. ורבנו שלמה עצמו כתב זה בסדר 'ראה אנכי' (שם); אבל בכאן סבר הרב כדברי בן תימא , דאמר (פסחים ע , א): חגיגת ארבעה עשר שהיא באה עם הפסח הרי היא כפסח , ונאכלת ליום ולילה , ואינה נאכלת אלא צלי עד חצות , ואינה נאכלת אלא בלילה. אבל לדברי בן תימא אינה באה ברבויין הללו , אלא שהיא כפסח לכל דבר , ואינה באה אלא מן הצאן וזכר ובן שנה , מדכתיב "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" וכו' (שמ' לד , כה) , כדאיתא התם; אבל כתב הרב זה מברייתא ששנויה ב'תורת כהנים' (צו פרשתא ז פרק יב , א) , דקתני: ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל - הרי זה בא ללמד על הנאכלין ליום אחד , שיהו נאכלין ליום אחד; אין לי אלא תודה , מניין לרבות את הלחם? תלמוד לומר: קרבנו; ומנין לרבות את הולדות ואת התמורות? תלמוד לומר: ובשר; ומנין לרבות חטאות ואשמות? תלמוד לומר: זבח; ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאין מחמת הפסח? תלמוד לומר: שלמיו. זו היא הברייתא הזו. ופירש הרב (רש"י זבחים לו , א) בשלמים הבאין מחמת הפסח , שהיא חגיגת ארבעה עשר , שהיא באה עם הפסח; וכן מצאתי לו במסכת פסחים בפרק 'מי שהיה' (צו , ב) , שפירש שני לשונות בשלמים הבאין מחמת הפסח , וכתב: לשון אחר: חגיגת ארבעה עשר; וזו שמעתי. וסמך הרב בכאן על שמועתו , ואין הדבר כן , אלא שלמים הבאין מחמת הפסח , היינו מוֹתר הפסח , כגון תמורתו ופסח שנתכפרו בעליו באחר , דכיון שמתחלתו אינו נאכל אלא ליום ולילה אף סופו כן; אבל חגיגת ארבעה עשר נאכלת היא לשני ימים כדברי חכמים. וכך שנוי שם ב'תורת כהנים' (צו פרשתא ז פרק יב , ו) באותה בריתא גופה דקתני סופה: "וממחרת" (להלן , טז) - הרי זה בא ללמד על הנאכלין לשני ימים , שיהו נאכלין לשני ימים; אין לי אלא שלמים , מנין לרבות את החגיגה? ארבה את החגיגה שבאה בזמנה; מנין חגיגה הבאה עם הפסח וכו'.

ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל - ראוי שנדע , שאין הכונה בזה שיאכל קודם בא הלילה , שכבר אמר אחר זה: לא יניח ממנו עד בקר. ואמנם הכוונה בו: תוך יום אחד מעת הקרבתו. ולא יהיה זה גם כן מעת לעת , אבל יהיה גבול אכילתו עד סוף הלילה. והסבה בזה , כי אז יהיה הבשר יותר נבחר ממה שיהיה כשיעבור זה הזמן. ובארה זה התורה בקצת קדשים קלים , ולמדנו מזה שכן הדין בקדשי הקדשים , רוצה לומר , שאין נאכלים כי אם עד בקר הבא ראשון. כי אם הקפידה בזה התורה עם היותה מהקדשים קלים , כל שכן שתקפיד בזה בקדשי הקדשים. ולפי שאין ממנהג האנשים לאכול בלילה אחר חצי הלילה , הנה ראוי שיאכלם קודם עבור חצות הלילה; אלא שלא יפסל ב'נותר' עד יעבור הלילה. ואחשוב שקרבן זבח תודה בא על עניין נתינת הודאה לשם במה שהשפיע מהטובות , ולזה נקרא 'תודה'. ולזה תמצא כשיוסיפו על העיר , שיקדשו התוספת ההוא בשתי תודות , לפי מה שהתבאר קצת ביאור מעזרא (ראה נחמ' יב , לא). ובתודות ההם היו אומרים: "ארוממך יי' כי דליתני" (תה' ל , ב) , שהוא עניין הודאה על הטובות שהשפיעם. וידמה , שכשיסמך על זבח התודה היה אומר בוידוי הודאה לשם יתעלה , כי זה הקרבן לא היה בא על עון.