תנ"ך - השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם־תעירו ׀ ואם־תעוררו את־האהבה עד שתחפץ: ס

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרוּשָׁלִַם֙ בִּצְבָא֔וֹת א֖וֹ בְּאַיְל֣וֹת הַשָּׂדֶ֑ה אִם־תָּעִ֧ירוּ ׀ וְֽאִם־תְּע֥וֹרֲר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ: ס (שיר השירים פרק ג פסוק ה)

טקסט וניקוד:

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם־תָּעִירוּ ׀ וְאִם־תְּעוֹרֲרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ: ס (שיר השירים פרק ג פסוק ה)

טקסט בלבד:

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם־תעירו ׀ ואם־תעוררו את־האהבה עד שתחפץ: ס (שיר השירים פרק ג פסוק ה)

תיקון קוראים:

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם־תעירו ׀ ואם־תעוררו את־האהבה עד שתחפץ: ס (שיר השירים פרק ג פסוק ה)
כַּד שְׁמַעוּ שִׁבעַת עַמְמַיָא דִּבנֵי יִשׂרָאֵל עֲתִידִין לְמִחסַן יָת אֲרַעהוֹן קָמוּ כַחדָּא וְקָצִיצוּ יָת אִילָנַיָא וּסתִימוּ יָת מַבּוּעֵי מַיָא וְצַדִּיאוּ קִרוֵיהוֹן וַעֲרַקוּ אֲמַר קוּדשָׁא בְרִיך הוּא לְמֹשֶׁה אֲנָא קַיֵימִית בְּמֵימְרִי לַאֲבָהָתְהוֹן דְּאִלֵין לַאֲעָלָא יָת בְּנֵיהוֹן לְאַחסָנָא אֲרַע עָבְדָא חֲלָב וּדבָשׁ וְהֵיכְדֵין אֲנָא מַעֵיל יָת בְּנֵיהוֹן לַאֲרַע צָדיָא וְרֵיקָניָא כְּעַן אֲנָא מְעַכֵּיב יָתְהוֹן אַרבְּעִין שְׁנִין בְּמַדבְּרָא וּתהֵי אוֹרָיתָא מִתעָרְבָא בְגוּפֵיהוֹן וְאִינוּן עַמְמִין רַשִׁיעִין יִבְנוֹן מָא דְאַצדִּיאוּ בְּכֵין אֲמַר מֹשֶׁה לְיִשׂרָאֵל אַשׁבֵּיעִית לְכוֹן כְּנִשׁתָּא דְיִשׂרָאֵל בַּייָ צְבָאוֹת וּבתַקִיפֵי אַרעָא דְיִשׂרָאֵל דְּלָא תְזִידוּן לְמִסַק לַאֲרַע כְּנַעֲנָאֵי עַד מִשׁלַם אַרבְּעִין שְׁנִין וִיהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ לְמִמסַר יָתְבֵי אַרעָא בִידֵיכוֹן וְתִעבְּרוּן יָת יַרדְּנָא וּתהֵי אַרעָא כְּבִישָׁא קֳדָמֵיכוֹן :

עד - י"א בטעמא (מרכא הסמוכה לסוף פסוק , בלישנא): ראה שה"ש ב , ז. שתחפץ - ג': שה"ש ב , ז; ג , ה; ח , ד.

עד - י"א בטע'.

השבעתי אתכם - האומות , היום , בהיותי גולה ביניכם. אם תעירו ואם תעוררו אהבת דודי ממני , על ידי פיתוי והסתה , לעזבו לשוב מאחריו (ע"פ רות א , טז). עד שתחפץ - בעוד שאהבתו חֵפץ עלי.

השבעתי אתכם - כך היא משיבה לריעותיה הבתולות , כאשר ביארתי למעלה (שה"ש ב , ז). דימיון על גלות הזה , שביקשו האומות להסיר יראת הקדוש ברוך הוא מלבה לעבוד את אלהיהם. וכן דרך הילוך שיר זה , שהיא משוררת ומתאוננת בכולן באהבת דודה , ולאחר קצת ספירת דברי אהבתה עם ריעותיה , שאמרה: באהבה זאת אהבני דודי ואהבה זו הראיתי לו , והן גוערות ומשיבות לה: הסירי אהבתו מלבך כי מאס ביך ולא ישוב עוד אליך , והידבקי באהובים שלנו; והיא משבעת אותם שלא תוסיפו לדבר עוד אליה בכך , כי לא תשכח אהבתו עד עולם. וכן מוכיח , שהיא מספרת הכל , את דבריה ואת דברי האוהב: "ענה דודי ואמר לי" (שה"ש ב , י) , ולא כתב 'ענתה דודתי ואמרה אלי' , וכן "אני ישינה ולבי ער קול דודי" (שם , ב) , וכן השבעות שהיא משבעת לחברותיה הבתולות. ועוד היום דרך המשוררים לשורר שיר שהוא מספר מעשה אהבה של שניהם בשירי אהבה כמנהג העולם.

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות - כדמפרש למעלה (שה"ש ב , ז) , וכאשר פתרונו בערי צרפת (ראה פירושו יש' א , ח).

השומרים - משה ואהרן. וזמן מעט היה , פחות משנה עבר , עד שעלתה השכינה בקרבי , ודרה במשכן. ורצו להכנס לארץ ואמרו: "הננו ועלינו" (במ' יד , מ); אמר להם הנביא: השבעתי אתכם.

ושאלתי השומרים: את שאהבה נפשי , הראיתם אותו? והייתי רואה שמצאתיו. בהקיץ הלכה לבקש את דודה , ותמה ואמר: מי זאת עולה מן המדבר כתמרות (בנוסחנו: כתימרות) עשן הקטרת.

היתה רואה בחלום - וזה עניין על משכבי בלילות - שהיתה מבקשת דודה עד שמצאה אותו , והביאתו אל בית אמה , והיתה משבעת בנות ציון שלא יעירוה. וכאשר היה בבקר - רדפה הנערה אחר דודה , וכאשר ראה אותה , תמה ואמר: מי זאת עולה מן המדבר?

השבעתי אתכם - אע"פ שנכנסה השכינה עמכם , לא תוכלו להכנס לארץ עד שיגיע הקץ; והם אמרו: "הננו ועלינו" (במ' יד , מ) , וכתוב "ויכום ויכתום" (שם , מה).

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ - בעבור רוב החשק לבקשת התכלית באה השבועה בכאן לקחת מיני העיון על סדרם , פן יֶהרסו (ע"פ שמ' יט , כא) וימנע מהם התכלית. ולזה חוייב שיתחילו העיון בחכמות הלמודיות , עם היות החשק בטבעיות ובאלהיות יותר. זהו הפרוש הנאות בזאת הפרשה לפי הנראה לנו. ואין המכוון ממנו זולת ההשבעה אשר היתה לשמֹר מההריסה. ולזה הקדים לספר תשוקתה להרוס וליכנס ראשונה בשלמות האחרון , עד שהשתדלה בזה בכל אופני ההשתדלות ולא השיגה דבר. ואולם לפי הביאור השני אשר זכרנו (ראה פירושו שה"ש ב , ח) , הנה יתחיל מראש זאת הפרשה לספר חקירתה בחכמות הלמודיות , ויהיה ביאור הפרשה לפי מה שאומַר. אמרה: בהיותי בחשך הלילה "על משכבי" (לעיל , א) , והוא חשך הסכלות , בקשתי מעצמי - מזולת הֵעזר בחושים - לבקש ההתחלות הצריכות אל השכל ממני באלו החכמות הלמודיות אשר ההשתדלות עתה בהם , ולא מצאתי. ואמנם אמר זה לפי שרבים יחשבו , שאלו ההתחלות לא נצטרך אל החוש בעמידה עליהם , כאלו תאמר: ההקדמה האומרת שהדברים השוים לדבר אחד בעינו הם שוים , ושהכל הוא יותר גדול מהחלק , ושאר ההקדמות הדומות לאלו אשר נבנו עליהם הרבה מהדרושים הלמודיים. אלא שזה הענין כשיעויין בו ירָאה שהוא בטל , וזה , שאלו המושכלות הראשונות באלו החכמות הלמודיות לא ימנע הענין בהם מאחד משני דברים: אם שיהיו עמנו מעת שנוצרנו , אם שנקנה אותם. ואם היו עמנו מעת שנוצרנו , היה בלתי אפשר שנקנה מושכל אחר. וזה , כי השכל אמנם היה אפשר בו שיהיה מוכן להשיג המושכלות כלם מפני היותו משולל מכולם , כמו שהתבאר ב'ספר הנפש'; וזה דבר מבואר הבטול. ואם היה שנקנה אותם , הנה אם שנקנה אותם מהחוש והדמיון , או מהשכל - לפי שכל למידה ולמוד יצטרך אל ידיעה קודמת , כמו שהתבאר ב'ספר המופת'. ושקר שנקנה אותם מהשכל לבדו , שאם היה הדבר כן היו נקנות בהקש מהקדמות יותר ידועות מהם ויותר קודמות , ותהיינה המושכלות הראשונות בלתי ראשונות; וזה שקר וכזב. הנה אם כן לא ישאר אלא שיהיו נקנות מהחוש והדמיון , כמו הענין בשאר המושכלות הראשונות; אלא שלקלות הגעתם אלינו מהחוש - להעדר הצורך בהם אל ההשנות - לא נדע מתי הגיעו לנו מהחוש , ונחשוב שתהיה הגעתם אל השכל בזולת חוש. ואמרה (לעיל , ב) , שהיא סבבה בעיר לבקש אם תמצא אלו ההתחלות מעצמה מזולת חוש. וכאשר ראתה שלא מצאה זה מעצמה , שָאלה (לעיל , ג) החושים כשמצאוה אם השיגו דבר יעזור אותה למציאות אלו ההתחלות. ואמרה (לעיל , ד) , כי לקלות ההגעה מהחוש מה שיצטרך באלו ההקדמות , לפי שלא יצטרך בו השנות , כמעט שלא הסכימה לעבור מהם עד שמצאה בשלמות כל מה שיצטרך אל השכל באלו ההקדמות. ואמרה (לעיל , ד) , שמה שאחזה אותו מהם לא עזבה אותו , כדי שלא תקרה בו השכחה , עד שהביאה אותו אל הכח הזוכר , שהוא בית אמה וחדר הורתה. ואפשר גם כן שאמרה "אחזתיו ולא ארפנו" (לעיל , ד) לרוחק המצא השכחה באלו המוחשים אשר ילקחו מהם ההקדמות הראשונות האלו. והנה לא יהיה בזאת הפרשה לשכל קנין שום שלמות בעיון , אבל הכנת ההתחלות אשר יעשה מהם השכל ההקדמות הראשונות בחכמות הלמודיות. ואולם אופן ההשבעה בכאן הוא , שעם חוזק החשק לבקשת התכלית , השביעה בנות ירושלם שלא יֶהרסו להשתדל בו תחלה , אבל יהיה הכנסם בחקירה מהנמצאות בסדור הראוי , ולזה חוייב שיתחילו הדרישה בחכמות הלמודיות.

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. הַשְבָּעה הזאת פעם שניה - אזהרה לישראל; כמו שפירשנו בהַשְבָּעה ראשונה (שה"ש ב , ז) , שבכל עת שיהיו באהבה גדולה ובחֵן אביהם שבשמים , ויפל שום דבר מהם להתפרד מהם , שלא יעורו האהבה בלא דעת כבהמות , אלא בתשובה ומעשים טובים , עד שיהיה רצונו ואהבתו להשיב מהם חרונו וחמתו. ושלא יעשו כמו שעשו בעסק המרגלים , שאמר להם: "לא תעלו ולא תלחמו" (דב' א , מב) , ולא שמעו אליו ולא הקשיבו למליו , "ויעפילו לעלות אל ראש ההר" (במ' יד , מד); כתיב בתריה: "ויכום ויכתום עד החרמה" (שם , מה) - "ותשובו ותבכו לפני יי' ולא שמע יי' בקולכם" (דב' א , מה). מכאן נלמד שלא יועיל לעורר האהבה אלא בעת רצון , כמו שנאמר "בעת רצון עניתיך" (יש' מט , ח) , וקודם שתחפץ - לאו. וכמדומה לי שהַשְבָּעה הראשונה - לפרידת מעשה העגל , ולא שב אליהם עד שלקח נקמתו מהם , כמו שנאמר "ויגוף יי' את העם על אשר עשו את העגל" (שמ' לב , לה). ואחר כך קבל תפלתו של משה רבינו עליו השלום , ונאמר "וינחם יי' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שם , יד). והַשְבָּעה השנייה זו נאמרה למעשה המרגלים , שנגזר עליהם ארבעים שנה , שנאמר "יום לשנה" (במ' יד , לד) , ואם היו ישראל רוצים לעשות דבר אחר חוץ ממה שנגזר עליהם , לעלות קודם תשלום הזמן - לא יועיל להם , כמו שאמרתי כבר שאמר: "לא תעלו ולא תלחמו" - "ויעפילו לעלות" , "ויכום ויכתום". לפיכך יזהירם שלא יהיה אהבתם נגד הקדוש ברוך הוא כאהבת הבהמות אין הבין (ע"פ תה' לב , ט) , ואם לאו - יקרה להם מה שיקרה לצבאות או לאילות השדה , שיותר שיבקשו אותם הציידים בעת שהם באהבה (ראה פירושו לשה"ש ב , ז). ואין חוק הציידין לרדוף אחרי בהמות אחרות בזמן אהבתם יותר מזמן אחר , חוץ הצבאות והאיילות. ואם יטעון ויאמר שכן ילכו אחר הפראים בזה הזמן (ראה יר' ב , כד) , נאמר עליו שלא רצה הכתוב להמשילם לבהמה טמאה , לפיכך המשילם והשביעם בצבאות או באילות השדה שהן טהורות. וכשהיו הם בדרך רע , היו נמשלים לבהמה טמאה , כמו שנאמר "פרא (בנוסחנו: פֶּרֶה) למוד מדבר" (שם) , ונאמר "בכרה קלה משרכת דרכיה" (שם , כג). וכל זו - אזהרה לגלותינו , שנתיסר ונִוָּסֵר מאלו המעשים הנזכרים , לבלתי העיר האהבה עד שתחפץ , כמו שעשינו פעמים רבות לא אחת ולא שתים , עד ישקיף וירא יי' משמים (ע"פ איכה ג , נ).

השבעתי אתכם בנות ירושלים - אומרת האהובה: בחיי עצמיכם , שאתם דומות לצבאות ולאיילות , אם תעירו - כלומר: שלא תעירו ולא תעוררו האהבה שביני לבין אהובי עד שתחפץ האהבה להתעורר מאיליה; כי בכל שעה שאני זוכרת האהבה , אני מתעלפה.
ריכוז קישורים