תנ"ך - זאת התורה אדם כי־ימות באהל כל־הבא אל־האהל וכל־אשר באהל יטמא שבעת ימים:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֙הֶל֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: (במדבר פרק יט פסוק יד)

טקסט וניקוד:

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי־יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל־הַבָּא אֶל־הָאֹהֶל וְכָל־אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: (במדבר פרק יט פסוק יד)

טקסט בלבד:

זאת התורה אדם כי־ימות באהל כל־הבא אל־האהל וכל־אשר באהל יטמא שבעת ימים: (במדבר פרק יט פסוק יד)

תיקון קוראים:

זאת התורה אדם כי־ימות באהל כל־הבא אל־האהל וכל־אשר באהל יטמא שבעת ימים: (במדבר פרק יט פסוק יד)
דָּא אוֹרָיתָא אֱנָשׁ אֲרֵי יְמוּת בְּמַשׁכְּנָא כָּל דְּעָלֵיל לְמַשׁכְּנָא וְכָל דִּבמַשׁכְּנָא יְהֵי מְסָאַב שִׁבעָה יוֹמִין :

באהל - ו' בקמץ: *בר' יח , ט; *במ' יט , יד; דב' לא , טו; שו' ה , כד; מ"א ח , ד; דה"ב ה , ה.

באהל ו' קמ' ויאמר הנה באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל וירא יי' באהל בעמוד ענן מנשים באהל תברך ויעלו את הארון וחביר'.

באהל - ו'.

את משכן יי' טמא - אם נכנס לעזרה , [אפילו] בטבילה בלא הזאַת שלישי ושביעי. במת בנפש. במת - באיזה מת? של נפש אדם; להוציא נפש בהמה , שאין טומאתה צריכה הזאה. דבר אחר: בנפש - זו רביעית הדם. כל הבא אל האהל - בעוד שהמת בתוכו. עוד טמאתו בו - ואע"פ שטבל.

באהל - והבית כאהל , רק הזכיר הכתוב האהל בעבור היות ישראל באהלים; וכן "אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה" (וי' יז , ג). וכל אשר באהל - מבגד.

זאת התורה - שאמרנו למעלה (ראה פס' ב). בא באוהל - כנוגע במת עצמו , כי הוא לבא המת (אולי: כי הוא הדין לבא לאוהל המת). ולכלי חרס פתוח שהטומאה קודמת לפתחו , כדאשתכחן גבי שרצים "וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו" (ראה וי' יא , יג) - אלמא שאינו מקבל טומאה אלא מתוכו; אבל מתוכו , כיון שבא לאוירו , טמא , אע"פ שלא נגע. ולפיכך , אם יש צמיד פתיל עליו , טהור הוא (ראה להלן , טו). אבל כלי שטף - בכל עניין טמא , בין מגבו בין מתוכו , ובלבד שיגע בו. ואהל המת , כמאן דמלא טומאה דמי.

על פני השדה - רבותינו דרשו (ראה ספ"ב קכז): לרבות גולל ודופק; ופשוטו: על פני השדה - שאין שם אהל , מטמא המת בנגיעה; לשון רבנו שלמה. ואין 'גולל ודופק' על דעת חכמים נדרש מן הכתוב , אבל הוא הלכה , ואין הנזיר מגלח עליו , ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו; אבל על פני השדה הוא לרבותינו כפשוטו , שיגע בחלל חרב שנפל על פני השדה ואין שם דבר מאהיל עליו. ומפני יתורו עשו בו מדרש , כך אמרו בנזירות בפרק 'כהן גדול' (נזיר נג , ב): וכל אשר יגע על פני השדה - זה המאהיל על המת; כי המאהיל עליו הוא נוגע על פני השדה; ויהיה להם בחלל חרב - חסר ו"ו: 'ובחלל חרב'. ומפני שאמר פני השדה , ולא אמר 'השדה' , דרש בו רבי ישמעאל עוד (חולין עב , א): להוציא עובָּר במעי אשה , שהיא טומאה בלועה ואינה על פני המקום. ואמר בחלל חרב - כי דִבר הכתוב בהווה , והוא הדין לחלל אבן או אגרוף. והזכיר חלל ומת - כנגד הבהמות , שהשחוטות טהורות והנבלה מטמאה. ורבותינו עשו בו מדרש מפני יתורו , לומר שהחרב כחלל , שלא בא הכתוב אלא להשוות החלל והחרב , לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו , ומטמא אדם וכלים טומאת שבעה. והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא , שהוא מטמא במגע ובמשא כמת , אבל אינו כמוהו לטמא באהל; שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל: אדם כי ימות באהל , שאינו , רק על האדם עצמו; ואם היה החרב שנטמא במת מְטמא באהל , היו הכהנים אסורין בכל הבתים , שבכולן חרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל. וכן נראה עוד בגמרא , שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאה שלישי ושביעי , אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה; והיה זה מפני שבכתוב השני , שאמר "והזה על האהל" (להלן , יח) , כתוב "ועל הנוגע בעצם או בחלל" , ולא אמר 'או בחלל חרב'; ואם כן , הרי החרב כחלל לְטמא במגע טומאת שבעה , אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה , ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל. זהו הקרוב והנראה מדברי רבותינו. ואנחנו בעונותינו טמאי הגלות ולא ידענו בטהרת הקדש , עד יערה עלינו רוח ממרום (ע"פ יש' לב , טו) , ויזרוק השם עלינו מים טהורים ונטהר (ע"פ יח' לו , כה); אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו. וטעם אדם כי ימות באהל - אדם כי ימות והוא עתה באהל; או שדבר הכתוב בהווה , והוא הדין אם ימות בחוץ והכניסוהו לאהל. כל הבא אל האהל וכל אשר באהל - הכלים אשר שבתוכו והאהל עצמו בכלל הזה , כמו שאמר "והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם" (להלן , יח). והזכיר הכתוב האהל - להגיד שהוא עצמו טמא שבעה וצריך הזיה; ועוד , מפני ישראל שהיו יושבי אוהלים במדבר , ודבר הכתוב בהווה , כי המצוה מיד ולדורות; אבל הוא הדין לבית ולכל המאהילים , שמביאין את הטומאה על כל הכלים ועל הנפשות ששם , אלא שאין הבית המחובר מקבל טומאה לעצמו כלל. והנה הזכיר הכתוב בַּמֵת טומאת מגע ואהל , ולא הזכיר בו משא; אבל רבותינו דורשין אותו בקל וחומר מן הנבלה (ראה וי' יא , כה) , ומרבים אותו לטומאת שבעה כמגע. וכן הוא כפי פשט הכתוב: הזכיר כי באדם המת והשחוט טומאת שבעה והזיה במגע , וכבר הוא ידוע , כי 'מגע' התורה - הנגיעה ממש והנגיעה על ידי דבר אחר שישא אותו.

זאת התורה אדם כי ימות באהל - למדנו מזה שהמת מטמא באהל (ראה ספ"ב קכו). כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים - לפי שלא גזר בזה המקום טומאה על האהל אבל על מה שבתוכו , ואמר במה שאחר זה "והזה על האהל" (להלן , יח) , למדנו שמִן האהלים שאינו מִטמא ומִן האהלים שמִטמא , וכלם משתתפים בהבאת הטומאה לכל מה שתחתיהם (ראה משנה כלים כז , א). והנה האהל שאינו מִטמא הוא מציל מה שעליו , והאהל המִטמא אינו חוצץ , כי הטומאה תעברהו , ולזה יטמא כל מה שעל הטומאה לפי שהוא מאהיל עליה , עד שיגיע הענין לאהל בלתי מקבל טומאה (ראה משנה אהלות ח , א , ג). והנה האהל המקבל טומאה הוא נעשה מארוג או עור , כמו הענין באהל המשכן , והוא יִטמא משום 'אהל' (ראה שבת כז , ב - כח , א). והאהל שאינו מתטמא משום 'אהל' הוא כמו הבית ומה שידמה לו (ראה מש"ת טומאת מת ה , יב). וראוי שתדע , שלא יקָרא 'אהל' לפי הוראת הגדר אם לא יהיה בו חלל טפח על טפח ברום טפח , ולזה לא יהיה חוצץ בפני הטומאה אם לא היה בזה התואר (ראה משנה אהלות ג , ז). וראוי שתדע , כי מה שנתבאר בזה המקום באהל הטהור , שהוא חוצץ בפני הטומאה שלא תצא ותעבור חוצה לו , יחוייב גם כן שלא תכנס בו הטומאה אם היתה חוצה לו , רוצה לומר: למעלה או למטה (ראה מש"ת טומאת מת יב , א). וראוי שתדע , שמגדר ה'אהל' שיהיה מתקיים וקיים במקום אחד , ולזה אם היה מתנועע כמו הספינה , או שלא היה לו קיום כמו עלי הירק ומה שידמה להם , לא יכנס בגדר ה'אהל' להביא הטומאה למה שתחתיו או לָחוֹץ בפני הטומאה (ראה שם יג , ה). כל הבא אל האהל - ראוי שתדע , שכיון שבא שם מקצת האדם או הכלי , נטמא כלו; כמו הענין בנגיעה , שאינו מִתְנאָהּ שיגע הטומאה בכֻלו , אבל כיון שנגע אותה בחלק ממנו נטמא כלו , וזה בלתי צריך אל ביאור (ראה ספ"ב קכו). ולפי שאמר כל הבא אל האהל ולא אמר 'הנוגע באהל' כמו שאמר בקבר (ראה להלן , טז) , למדנו , שאהל פתוח אינו מטמא אלא דרך פתחו , ואם לא היה פתוח , היה מטמא מכל צדדיו בדמיון הקבר (ראה ספ"ב קכו). וכל אשר באהל - למדנו מזה , כי כל מה שתחת האהל מִטמא במת , עד התהום (ראה שם) , אלא אם היה שם אהל אחר יציל על מה שתחתיו (ראה משנה אהלות טו , ה) , כמו הענין במה שיזכור בכאן ב"צמיד פתיל" (להלן , טו) , לפי מה שנבאר אחר זה (שם). ולפי שהתורה תדבר דבריה בעצמוּת ומדרך מה הוא , למדנו שבצד אחד לא יטַמא המת מה שסביביו אלא על ידי אהל , או קבר שהוא בדמיון אהל (ראה ספ"ב קכו) , כמו שנבאר אחר זה (להלן , טז). וראוי שתדע , שאע"פ שאמר כל אשר באהל יטמא , הנה לא יהיה הרצון בזה שיִטמא בזאת הטומאה כי אם מה שדרכו לקבל זאת הטומאה , והם אדם וכלים; כי אוכָלים ומשקין לא יִטמאו טומאת שבעה. ולזה אמר אחר זה "והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם" (להלן , יח) - ללמד שלא תתפשט זאת הטומאה בזולת אדם וכלים (ראה ספ"ב קכו).
ריכוז קישורים