תנ"ך - וכל
כלי
פתוח
אשר
אין־צמיד
פתיל
עליו
טמא
הוא:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
וְכֹל֙
כְּלִ֣י
פָת֔וּחַ
אֲשֶׁ֛ר
אֵין־צָמִ֥יד
פָּתִ֖יל
עָלָ֑יו
טָמֵ֖א
הֽוּא:
(במדבר פרק יט פסוק טו)
וְכֹל
כְּלִי
פָתוּחַ
אֲשֶׁר
אֵין־צָמִיד
פָּתִיל
עָלָיו
טָמֵא
הוּא:
(במדבר פרק יט פסוק טו)
וכל
כלי
פתוח
אשר
אין־צמיד
פתיל
עליו
טמא
הוא:
(במדבר פרק יט פסוק טו)
וכל
כלי
פתוח
אשר
אין־צמיד
פתיל
עליו
טמא
הוא:
(במדבר פרק יט פסוק טו)
וְכֹל
מָן
דַּחֲסַף
פְּתִיחַ
דְּלֵית
מְגוּפַת
שְׁיָע
מַקַף
עֲלוֹהִי
מְסָאַב
הוּא
:
וכל
-
ט'
ראשי
פסוקים
בסיפרא:
ראה
במ'
ה
,
ט.
וכל
כלי
-
ה':
וי'
יא
,
לג;
טו
,
יב;
*במ'
יט
,
טו;
לא
,
כ
(פעמיים).
פתוח
-
ד':
*במ'
יט
,
טו;
יר'
ה
,
טז;
תה'
ה
,
י;
איוב
כט
,
יט.
וכל
כלי
ה'
וכל
כלי
חרש
וכלי
חרש
וכל
כלי
פתוח
וכל
בגד
וכל
כלי
עור
ב'
בו.
פתוח
ד'
וכל
כלי
פתוח
אשפתו
כקבר
פתוח
קבר
פתוח
גרנם
שרשי
פתוח
אלי
מים.
וכל
כלי
פתוח
-
בכלי
חרס
הכתוב
מדבר
,
שאין
מקבל
טומאה
מגבו
אלא
מתוכו;
לפיכך
,
אם
אין
מגופת
צמדתו
פתולה
עליו
יפה
בחיבור
-
טמא
הוא;
הא
אם
יש
צמיד
פתיל
עליו
-
טהור
(ראה
ספ"ב
קכו).
פתיל
-
לשון
חבור
הוא
בלשון
ערבי;
וכן
"נפתולי
אלהים
נפתלתי
עם
אחותי"
(בר'
ל
,
ח)
-
נתחברתי
עם
אחותי.
על
פני
השדה
-
רבותינו
דרשו
(ראה
ספ"ב
קכז):
לרבות
גולל
ודופק;
ופשוטו:
על
פני
השדה
-
שאין
שם
אהל
,
מטמא
המת
בנגיעה;
לשון
רבנו
שלמה.
ואין
'גולל
ודופק'
על
דעת
חכמים
נדרש
מן
הכתוב
,
אבל
הוא
הלכה
,
ואין
הנזיר
מגלח
עליו
,
ואין
חייבין
עליו
על
טומאת
מקדש
וקדשיו;
אבל
על
פני
השדה
הוא
לרבותינו
כפשוטו
,
שיגע
בחלל
חרב
שנפל
על
פני
השדה
ואין
שם
דבר
מאהיל
עליו.
ומפני
יתורו
עשו
בו
מדרש
,
כך
אמרו
בנזירות
בפרק
'כהן
גדול'
(נזיר
נג
,
ב):
וכל
אשר
יגע
על
פני
השדה
-
זה
המאהיל
על
המת;
כי
המאהיל
עליו
הוא
נוגע
על
פני
השדה;
ויהיה
להם
בחלל
חרב
-
חסר
ו"ו:
'ובחלל
חרב'.
ומפני
שאמר
פני
השדה
,
ולא
אמר
'השדה'
,
דרש
בו
רבי
ישמעאל
עוד
(חולין
עב
,
א):
להוציא
עובָּר
במעי
אשה
,
שהיא
טומאה
בלועה
ואינה
על
פני
המקום.
ואמר
בחלל
חרב
-
כי
דִבר
הכתוב
בהווה
,
והוא
הדין
לחלל
אבן
או
אגרוף.
והזכיר
חלל
ומת
-
כנגד
הבהמות
,
שהשחוטות
טהורות
והנבלה
מטמאה.
ורבותינו
עשו
בו
מדרש
מפני
יתורו
,
לומר
שהחרב
כחלל
,
שלא
בא
הכתוב
אלא
להשוות
החלל
והחרב
,
לומר
שהוא
נעשה
אבי
אבות
לטומאה
כמת
עצמו
,
ומטמא
אדם
וכלים
טומאת
שבעה.
והנראה
מן
הסוגיות
במשנה
ובגמרא
,
שהוא
מטמא
במגע
ובמשא
כמת
,
אבל
אינו
כמוהו
לטמא
באהל;
שמא
מצאו
בו
מיעוט
מן
הכתוב
באהל:
אדם
כי
ימות
באהל
,
שאינו
,
רק
על
האדם
עצמו;
ואם
היה
החרב
שנטמא
במת
מְטמא
באהל
,
היו
הכהנים
אסורין
בכל
הבתים
,
שבכולן
חרב
טמא
ויהיה
מטמא
אותם
באהל.
וכן
נראה
עוד
בגמרא
,
שאין
החרב
הנוגע
במת
מטמא
אדם
להצריכו
הזאה
שלישי
ושביעי
,
אע"פ
שהאדם
הזה
הנוגע
בו
אב
לטומאה;
והיה
זה
מפני
שבכתוב
השני
,
שאמר
"והזה
על
האהל"
(להלן
,
יח)
,
כתוב
"ועל
הנוגע
בעצם
או
בחלל"
,
ולא
אמר
'או
בחלל
חרב';
ואם
כן
,
הרי
החרב
כחלל
לְטמא
במגע
טומאת
שבעה
,
אבל
לא
לטמא
באהל
ולא
להצריכו
הזאה
,
ואין
הנזיר
מגלח
עליו
ואין
הכהן
מוזהר
ממגעו
כלל.
זהו
הקרוב
והנראה
מדברי
רבותינו.
ואנחנו
בעונותינו
טמאי
הגלות
ולא
ידענו
בטהרת
הקדש
,
עד
יערה
עלינו
רוח
ממרום
(ע"פ
יש'
לב
,
טו)
,
ויזרוק
השם
עלינו
מים
טהורים
ונטהר
(ע"פ
יח'
לו
,
כה);
אמן
וכן
יהי
רצון
במהרה
בימינו.
וטעם
אדם
כי
ימות
באהל
-
אדם
כי
ימות
והוא
עתה
באהל;
או
שדבר
הכתוב
בהווה
,
והוא
הדין
אם
ימות
בחוץ
והכניסוהו
לאהל.
כל
הבא
אל
האהל
וכל
אשר
באהל
-
הכלים
אשר
שבתוכו
והאהל
עצמו
בכלל
הזה
,
כמו
שאמר
"והזה
על
האהל
ועל
כל
הכלים
ועל
הנפשות
אשר
היו
שם"
(להלן
,
יח).
והזכיר
הכתוב
האהל
-
להגיד
שהוא
עצמו
טמא
שבעה
וצריך
הזיה;
ועוד
,
מפני
ישראל
שהיו
יושבי
אוהלים
במדבר
,
ודבר
הכתוב
בהווה
,
כי
המצוה
מיד
ולדורות;
אבל
הוא
הדין
לבית
ולכל
המאהילים
,
שמביאין
את
הטומאה
על
כל
הכלים
ועל
הנפשות
ששם
,
אלא
שאין
הבית
המחובר
מקבל
טומאה
לעצמו
כלל.
והנה
הזכיר
הכתוב
בַּמֵת
טומאת
מגע
ואהל
,
ולא
הזכיר
בו
משא;
אבל
רבותינו
דורשין
אותו
בקל
וחומר
מן
הנבלה
(ראה
וי'
יא
,
כה)
,
ומרבים
אותו
לטומאת
שבעה
כמגע.
וכן
הוא
כפי
פשט
הכתוב:
הזכיר
כי
באדם
המת
והשחוט
טומאת
שבעה
והזיה
במגע
,
וכבר
הוא
ידוע
,
כי
'מגע'
התורה
-
הנגיעה
ממש
והנגיעה
על
ידי
דבר
אחר
שישא
אותו.
וכל
כלי
פתוח
אשר
אין
צמיד
פתיל
עליו
טמא
הוא
-
לפי
שלא
מצאנו
רושם
בצמיד
פתיל
כי
אם
בכלי
חרשׂ
,
כמו
שנתבאר
בפרשת
'ויהי
ביום
השמיני'
(וי'
יא
,
לג)
,
והיתה
הסבה
בזה
להיותו
בלתי
מטמא
אלא
מאוִירו
,
למדנו
כי
בכלי
חרס
דבר
הכתוב;
כי
שאר
הכלים
-
לא
יועיל
להם
צמיד
פתיל
,
כי
הם
מִטַּמאין
מגבן.
ואולם
כלי
חרס
,
כיון
שאינו
מקבל
טומאה
אלא
מאוירו
,
הרי
הוא
טהור
כיון
שיש
צמיד
פתיל
עליו
(ראה
ספ"ב
קכו).
ולזה
הוא
מבואר
,
שאם
היו
כלים
בתוכו
,
שהם
גם
כן
טהורים
,
שאם
היו
מִטַּמאים
מפני
האהל
היו
הם
מְטַמאים
הכלי
חרס
,
כי
הם
מאוירו;
והתורה
הגידה
מכח
דבריה
שאם
יש
שם
צמיד
פתיל
עליו
הרי
הוא
טהור
,
ולא
הבדילה
בזה
בין
שיהיו
בתוכו
כלים
ובין
שלא
יהיו
בתוכו
כלים.
ולזה
הוא
מבואר
שהוא
מציל
על
הכלים
שבתוכו
(ראה
מש"ת
טומאת
מת
כ
,
א).
ולפי
שאמר
תחלה
"כל
אשר
באהל
יטמא"
(לעיל
,
יד)
,
שהיה
כולל
אפילו
הכלים
הבלועים
,
ואחר
כן
הוציא
מזה
הבלועים
שבצמיד
פתיל
,
למדנו
מזה
שאין
הבלועים
בכלים
נצולים
אלא
בצמיד
פתיל
(ראה
מש"ת
שם
,
ה).