תנ"ך - וכל אשר־יגע על־פני השדה בחלל־חרב או במת או־בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: (במדבר פרק יט פסוק טז)

טקסט וניקוד:

וְכֹל אֲשֶׁר־יִגַּע עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל־חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ־בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: (במדבר פרק יט פסוק טז)

טקסט בלבד:

וכל אשר־יגע על־פני השדה בחלל־חרב או במת או־בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים: (במדבר פרק יט פסוק טז)

תיקון קוראים:

וכל אשר־יגע על־פני השדה בחלל־חרב או במת או־בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים: (במדבר פרק יט פסוק טז)
וְכֹל דְּיִקרַב עַל אַפֵּי חַקלָא בִּקטִיל חַרבָּא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְגַרמָא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְקַברָא יְהֵי מְסָאַב שִׁבעָה יוֹמִין :

וכל - ט' ראשי פסוקים בסיפרא: ראה במ' ה , ט.

בחלל - ל'; בקבר - ל'.

על פני השדה - רבותינו דרשו (ספ"ב קכז): לרבות גולל ודופק. [ופשוטו: על פני השדה - שאין שם אהל מטמא המת בנגיעה].

וכל אשר יגע על פני השדה - כלומר: הבא אל האהל שהמת בו , טמא בלא נגיעה (ראה לעיל , יד) , אבל אם המת על פני השדה ולא באהל , אינו מטמא אלא במגע.

או בקבר - שלאדם.

וכן הנוגע על פני השדה - שלא באהל , בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר - צריך הזאה שלישי ושביעי.

על פני השדה - רבותינו דרשו (ראה ספ"ב קכז): לרבות גולל ודופק; ופשוטו: על פני השדה - שאין שם אהל , מטמא המת בנגיעה; לשון רבנו שלמה. ואין 'גולל ודופק' על דעת חכמים נדרש מן הכתוב , אבל הוא הלכה , ואין הנזיר מגלח עליו , ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו; אבל על פני השדה הוא לרבותינו כפשוטו , שיגע בחלל חרב שנפל על פני השדה ואין שם דבר מאהיל עליו. ומפני יתורו עשו בו מדרש , כך אמרו בנזירות בפרק 'כהן גדול' (נזיר נג , ב): וכל אשר יגע על פני השדה - זה המאהיל על המת; כי המאהיל עליו הוא נוגע על פני השדה; ויהיה להם בחלל חרב - חסר ו"ו: 'ובחלל חרב'. ומפני שאמר פני השדה , ולא אמר 'השדה' , דרש בו רבי ישמעאל עוד (חולין עב , א): להוציא עובָּר במעי אשה , שהיא טומאה בלועה ואינה על פני המקום. ואמר בחלל חרב - כי דִבר הכתוב בהווה , והוא הדין לחלל אבן או אגרוף. והזכיר חלל ומת - כנגד הבהמות , שהשחוטות טהורות והנבלה מטמאה. ורבותינו עשו בו מדרש מפני יתורו , לומר שהחרב כחלל , שלא בא הכתוב אלא להשוות החלל והחרב , לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו , ומטמא אדם וכלים טומאת שבעה. והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא , שהוא מטמא במגע ובמשא כמת , אבל אינו כמוהו לטמא באהל; שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל: אדם כי ימות באהל , שאינו , רק על האדם עצמו; ואם היה החרב שנטמא במת מְטמא באהל , היו הכהנים אסורין בכל הבתים , שבכולן חרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל. וכן נראה עוד בגמרא , שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאה שלישי ושביעי , אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה; והיה זה מפני שבכתוב השני , שאמר "והזה על האהל" (להלן , יח) , כתוב "ועל הנוגע בעצם או בחלל" , ולא אמר 'או בחלל חרב'; ואם כן , הרי החרב כחלל לְטמא במגע טומאת שבעה , אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה , ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל. זהו הקרוב והנראה מדברי רבותינו. ואנחנו בעונותינו טמאי הגלות ולא ידענו בטהרת הקדש , עד יערה עלינו רוח ממרום (ע"פ יש' לב , טו) , ויזרוק השם עלינו מים טהורים ונטהר (ע"פ יח' לו , כה); אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו. וטעם אדם כי ימות באהל - אדם כי ימות והוא עתה באהל; או שדבר הכתוב בהווה , והוא הדין אם ימות בחוץ והכניסוהו לאהל. כל הבא אל האהל וכל אשר באהל - הכלים אשר שבתוכו והאהל עצמו בכלל הזה , כמו שאמר "והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם" (להלן , יח). והזכיר הכתוב האהל - להגיד שהוא עצמו טמא שבעה וצריך הזיה; ועוד , מפני ישראל שהיו יושבי אוהלים במדבר , ודבר הכתוב בהווה , כי המצוה מיד ולדורות; אבל הוא הדין לבית ולכל המאהילים , שמביאין את הטומאה על כל הכלים ועל הנפשות ששם , אלא שאין הבית המחובר מקבל טומאה לעצמו כלל. והנה הזכיר הכתוב בַּמֵת טומאת מגע ואהל , ולא הזכיר בו משא; אבל רבותינו דורשין אותו בקל וחומר מן הנבלה (ראה וי' יא , כה) , ומרבים אותו לטומאת שבעה כמגע. וכן הוא כפי פשט הכתוב: הזכיר כי באדם המת והשחוט טומאת שבעה והזיה במגע , וכבר הוא ידוע , כי 'מגע' התורה - הנגיעה ממש והנגיעה על ידי דבר אחר שישא אותו.

וכל אשר יגע על פני השדה - רוצה לומר: במקום שאין דבר מאהיל עליו , הנה אם נגע באחד מאלו המינים שיזכור מן המת , יטמא שבעת ימים: בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר - לפי שהתורה לא תדבר דבריה לבטלה , ראוי שנבין זה המאמר בדרך שלא יהיה בדברי תורה דבר ללא ענין; ונשלים הסבה עם זה , למה לא היה הסדור אחר זה בזכירת אלו המינים (ראה להלן , יח) כמו הסדור שבזה המקום. אמר "וכל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר" (ראה שם) , והוא ידוע ששֵם ה'חלל' יפול על האבר האחד; אמר "לבי חלל בקרבי" (תה' קט , כב); ולפי שהנהוג על הרוב ממיתת האבר האחד הוא שיהיה זה באמצעות החרב , קרא האבר ההוא 'חלל חרב'. ואמר אחר כן או במת - להמשיל האבר למת , ואע"פ שהוא לקוח מן החי. ולולי זה היה אמרו בחלל חרב - לבטלה , כי 'מת' יקרא המת מעצמו או על יד זולתו; אמר "יומת המת" (דב' יז , ו) , והיה זה על יד בית דין. ועוד , כי אי זה הבדל יהיה בזה הענין בין המת בחרב ובין המת באבן או באגרוף (ע"פ שמ' כא , יח) או בזולת זה? ואיך יעלה על הדעת שיהיה הבדל בזה , שתצטרך בעבורו התורה לזכור זה? ולזה הסכמנו , שיהיה הביאור בזה שיהיה שב אל האבר שפלטתו החרב; ומזה המקום יתבאר , שאבר מן המת יְטַמֵא גם כן במגע טומאת שבעה (ראה מש"ת טומאת מת ב , ג). והנה האברים אשר מדרך החרב לפלטם , תמצאם שיש בהם בשר , גידין ועצמות , ולזה לא יהיה באבר דין המת אם לא היה בו בשר , גידין ועצם (ראה ספ"ב קכז). או בעצם אדם - ביאר , שאפילו העצם בזולת בשר מְטמא , כשיוכר בו שהוא עצם אדם , או כשאפשר בו שיקָרא 'עצם אדם' , וזה אמנם יהיה בעצם הגולגולת השלמה , כי הוא יוכר בו בין גולגולת האדם וזולתו; וכן הענין בשדרה השלמה. והנה רוב בניָנו של אדם יקרא 'עצם אדם'; והמשל , שבניָנו הוא על אלו העצמות: השוקים והירכים והצלעות והשדרה , ורובם יקרא 'עצם אדם'; וכן רוב עצמותיו בכללם. וזה , שכל עצמות האדם יקראו יחד 'עצם אדם' , ולזה יקָרא רובם 'עצם אדם' (ראה מש"ת טומאת מת ב , ח). וראוי שלא יעלם ממנו , שחלק מבשר המת יְטַמֵא טומאת מת , וזה יתבאר מענין נבלה ושרצים , שנאמר בהם "מנבלתם" , "אשר יפול עליו מהם" (וי' יא , כה , לב); וקל וחומר בטומאת מת החמוּר. ועוד , שאם העצמות מְטמאין טומאת מת , שאין בהם חיוּת ולא הֶרְגֵש , כל שכן שיְטמא הבשר , שהחיוּת וההֶרגש הוא בו בעצמוּת וראשונה. ולזה יתבאר , שחלק מהבשר יְטמא טומאת מת , וזה החלק ראוי שיהיה החלק הראשון שיהיה בו החיוּת , והוא כזית; כי שערו חכמים (ראה מש"ת טומאת מת ב , א - ב) , כי האדם בתחלת ברייתו הוא כזית. או בקבר - למדנו מענין הקבר , שהוא מְטמא אם נגעו בו מסביביו , לפי שהוא סתום; ואולם אם הוא פתוח אינו מטמא כי אם דרך פתחו , כמו הענין באהל (ראה ספ"ב קכז). וראוי שיתבאר מזה , שאם היה בַּקבר אהל , והיה המאהיל בלתי מקבל טומאה , כמו נסרים , הנה הוא חוצץ בפני הטומאה , ויהיה מה שעליו טהור (ראה מש"ת טומאת מת יב , ו). ולפי שהקבר יקרא 'קבר' גם אחר שהרקיב המת , למדנו מזה שאין הבדל בטומאת מת בין לח בין יבש (ראה שם ב , א). וראוי שיתבאר מזה , שכל אלו מטמאין ב'אהל' , שהרי אמר תחלה וכל אשר יגע על פני השדה - ביאר בזה , שאם היו באהל הנה הם מטמאין ב'אהל' (ראה ספ"ז יט , יד). וראוי שתדע , שהמת , כמו שמְטמא במגע כן מטמא במשא. ואמנם שתקה התורה מזה , לפי שהיא בארה בפרשת 'ויהי ביום השמיני' בטומאת נבלה (ראה וי' יא , לט - מ) , שטומאת משא חמורה מטומאת מגע , כי היא טעונה כבוס בגדים , מה שאין כן בטומאת מגע. והסבה בזה , כי הנוגע אינו נוגע כי אם בשטח הגוף הטמא , ואמנם הנושא נושא עצם הגוף הטמא; ובהיות הענין כן , והיה בלתי אפשר בטומאת מת להחמיר יותר בטומאת משא מטומאת מגע , כי טומאת מגע טעונה כבוס בגדים , כאמרו "וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב" (להלן , יט) - הנה שתקה התורה מהמשא , לפי שהוא מבואר שאי אפשר בטומאתה שתהיה למטה מטומאת מגע. ולזה הוא מבואר , שהמת מטמא במשא מן התורה (ראה ספ"ז יט , יא; מש"ת טומאת מת א , ב).
ריכוז קישורים