וכל
אשר
יגע
בו
הטמא
-
הזה
,
שנטמא
במת
-
יטמא.
והנפש
הנוגעת
-
בו
,
בטמא
מת
-
תטמא
עד
הערב.
כאן
לימדנו
(ראה
ספ"ב
קל)
,
שהמת
אבי
אבות
הטומאה
,
והנוגע
בו
אב
הטומאה
ומטמא
אדם.
זה
פירושה
לפי
משמעה
והלכותיה.
ומדרש
אגדה
העתקתי
מיסודו
של
רבי
משה
הדרשן
,
וזהו:
"ויקחו
אליך"
(לעיל
,
ב)
-
משלהם;
כשם
שהם
פָּרקו
נזמי
הזהב
לעגל
(ראה
שמ'
לב
,
ג)
,
כך
יביאו
זו
לכפרה
משלהם.
"פרה
אדומה"
(לעיל
,
ב)
-
משל
לבן
שפחה
שטינף
פלטין
של
מלך
,
אמר:
תבא
אמו
ותקנח
הצואה;
כך
תבא
הפרה
ותכפר
על
מעשה
העגל
(ראה
תנח'
חקת
ח).
"אדומה"
-
על
שם
"אם
יאדימו
כתולע"
(יש'
א
,
יח)
,
שהחטא
קרוי
'אדום'.
"תמימה"
(לעיל
,
ב)
-
על
שם
ישראל
(ראה
תנ"ב
חקת
כח)
,
שהיו
תמימים
ונעשו
בו
בעלי
מומין
,
תבא
זו
ותכפר
עליהם
ויחזרו
לתמותם.
"לא
עלה
עליה
עול"
(לעיל
,
ב)
-
כשם
שפרקו
מעליהם
עול
שמים
(ראה
תנ"ב
חקת
כח).
"אל
אלעזר
הכהן"
(לעיל
,
ג)
-
כשם
שנקהלו
על
אהרן
,
שהוא
כהן
,
לעשות
העגל.
ולפי
שאהרן
עשה
את
העגל
לא
נִתנה
עבודה
זו
על
ידו
,
שאין
קטיגור
נעשה
סניגור
(ראה
ר"ה
כו
,
א).
"ושרף
את
הפרה"
(לעיל
,
ה)
-
כשם
שנשרף
העגל
(ראה
מא"ג
במ'
יט
,
ו).
"עץ
ארז
ואזוב
ושני
תולעת"
(לעיל
,
ו)
-
שלשה
מינין
,
כנגד
שלשת
אלפים
שנפלו
בעגל
(ראה
שמ'
לב
,
כח;
מא"ג
במ'
יט
,
ו).
ו"ארז"
הוא
הגבוה
מכל
האילנות
,
ו"אזוב"
נמוך
מכולם
-
סימן
שהגבוה
שנתגאה
וחטָא
ישפיל
עצמו
כאזוב
וכ"תולעת"
[שהן
נמוכים]
,
ויתכפר
לו
(ראה
שם).
"למשמרת"
(לעיל
,
ט)
-
כשם
שפֶּשַע
העגל
שמור
לכל
הדורות
לפורענות
,
ואין
לך
'פקידה'
שאין
בה
מפקידת
העגל
,
שנאמר
"וביום
פקדי"
וגו'
(שמ'
לב
,
לד;
ראה
סנה'
קב
,
א);
וכשם
שהעגל
טימא
כל
העסוקים
בו
-
כך
[פרה]
תטמא
כל
העוסקים
בה
(ראה
משנה
פרה
ד
,
ד;
מא"ג
במ'
יט
,
י);
וכשם
שנטהרו
באפרו
,
[שנאמר]
"ויזר
על
פני
המים"
(שמ'
לב
,
כ)
,
כך
"ולקחו
לטמא
מעפר
שרפת
החטאת
ונתן
עליו
מים
[חיים]"
(לעיל
,
יז;
ראה
מא"ג
במ'
יט
,
יז).
[עד
כאן
מיסודו
של
רבי
משה
הדרשן
על
פי
מדרשי
האגדה.]
וכל
אשר
יגע
בו
הטמא
יטמא
-
רוצה
לומר
,
שמי
שנטמא
במת
ונגע
באחר
,
הנה
זה
שנגע
בו
הוא
גם
כן
טמא;
ולזה
הוא
מבואר
שהטמא
מת
הוא
אב
הטומאה
,
לְטַמא
אדם
וכלים.
והנפש
הנוגעת
תטמא
עד
הערב
-
למדנו
מזה
,
שהנוגע
בטמא
מת
אינו
טמא
טומאת
שבעה
,
אבל
טומאת
ערב
(ראה
מש"ת
טומאת
מת
ה
,
ב).
זה
ביאור
דברי
זאת
הפרשה
מצד
עצם
הדברים
שנזכרו
בה
,
ועוד
יתבאר
זה
ביאור
יותר
שלם
בזה
המקום
,
עם
זכירתנו
הסבות
בכל
מה
שנכלל
בזאת
הפרשה.
(חקירה
בענין
מעשי
הפרה
,
מי
הנדה
וטומאת
המת)
והנה
להעמיד
על
סבות
כל
אלו
הדברים
,
רוצה
לומר:
למה
היו
מעשי
הפרה
ומי
הנדה
בזה
האופן
,
ולמה
היתה
טומאת
מת
בזה
האופן
מהטומאה
למעלה
משאר
הטומאות
,
אנחנו
מקדימים
תחלה
מה
שביארנו
בפרשת
'ויהי
ביום
השמיני'
(חקירה
בסוף
פרשת
'שמיני'
,
וי'
יא
,
מו
-
מז)
-
שכל
מה
שהיה
הבעל
חיים
יותר
נכבד
,
היתה
טומאתו
יותר
חמורה
,
להורות
על
מציאות
הצורה
,
ושהיא
בו
יותר
נכבדת;
כי
מה
שנפקד
ממנו
דבר
יותר
נכבד
,
היה
ראוי
שנחשבהו
ביותר
חסֵר
מצד
ההשקפה
אל
מה
שנעדר
ממנו.
ובהיות
הענין
כן
,
והיתה
צורת
האדם
יותר
נכבדת
לאין
שיעור
מצורות
שאר
הבעלי
חיים
-
הנה
מן
הראוי
היה
שתהיה
טומאת
המת
ממנו
יותר
חמורה
,
כמו
שבארנו
בפרשת
'ויהי
ביום
השמיני'
(שם).
ולפי
שבמות
האדם
נפקדה
מהחומר
הצורה
האנושית
,
ונפקדה
גם
כן
מהצורה
האנושית
מלאכתה
המיוחדת
בה
מאשר
היא
כח
בגוף
,
והוא
קנין
השגת
המושכלות
חדשות
אשר
מדרכם
שיושגו
באמצעות
החוש
והדמיון
והכח
הזוכר
-
כי
אחר
הִפרדהּ
מהחמר
אי
אפשר
שתשתמש
בזאת
המלאכה
,
כי
אין
לה
כלים
שיעמידוה
על
זה
,
אבל
תשאר
אז
על
מה
שהשיגה
מהמושכלות
בעת
דבקותה
בחומר
-
הנה
להעיר
על
זה
השרש
הנפלא
,
אשר
הטעות
בו
מרחיק
האדם
מאד
מן
השלמות
האנושי
,
התחכמה
התורה
להרחיק
ענין
המלאכה
מהפרה
(ראה
פירושו
לעיל
יט
,
ב)
,
כאלו
העירה
בזה
שנפקד
מזה
הבעל
חיים
תכליתו
מצד
-
מה
,
כי
הבעלי
חיים
נבראו
לעבודת
האדם
,
כמו
שהתבאר
במקומותיו;
ובכמו
זה
הענין
נכפל
זה
הענין
בעגלה
ערופה
(ראה
דב'
כא
,
א
-
ד)
,
שהיתה
באה
גם
כן
על
מיתת
האדם.
וצוה
שם
גם
כן
,
לזאת
הכונה
,
שהמקום
שתֵעָרף
בו
"לא
יעבד
בו
ולא
יזרע"
(שם
,
ד).
ולא
רצה
שתשחט
אבל
שתערף
-
כדי
להרחיק
,
שלא
ישתמשו
בה
כלל
לתועלת
האדם
אשר
הוא
בצד
-
מה
התכלית
המכוון
בה;
ולזה
נתבאר
מזאת
הכונה
,
שהעגלה
ערופה
אסורה
בהנאה
(ראה
מש"ת
רוצח
ושמירת
נפש
י
,
ו).
ולזאת
הכונה
בעינה
היתה
המלאכה
פוסלת
בכל
מעשי
הפרה
,
וגם
במים
שיושם
בהם
האפר
(ראה
פירושו
לעיל
,
ג).
דקדקה
התורה
בזה
,
כדי
להעמידנו
על
זאת
הכונה
הנפלאה
מצד
ראותנו
ההכפל
בהקפדת
התורה
בזה
בכל
מעשי
הפרה
,
כי
זה
ממה
שיפקח
עינינו
בזה
בהכרח.
והנה
היתה
היא
עגלה
וזאת
פרה
,
להעיר
על
שאשר
המיתוּ
היה
סבה
אל
שמת
בלא
עתו
,
רוצה
לומר:
החלל
ההוא
שנמצא
באדמה
ולא
נודע
מי
הכהו
(ראה
דב'
כא
,
א).
כי
כבר
יטעו
בזה
רבים
ויחשבו
שאי
אפשר
זה
,
וזה
ממה
שימשך
ממנו
הפסד
גדול
בדעות
התוריות
ובעיון
ובענינים
המדיניים
ויבטל
טבע
האפשר;
ואין
זה
מקום
החקירה
בזה.
והנה
היתה
נקבה
זאת
הבאה
על
טומאת
מת
,
כי
היא
חטאת
,
כמו
שזכר
באמרו
"והיה
לכם
למשמרת
למי
נדה
חטאת
היא"
(צירוף
של
שמ'
יב
,
ו
ופס'
ט
לעיל)
,
ומשפט
החטאת
שהיתה
נקבה
(ראה
מש"ת
מעשה
הקורבנות
א
,
טו).
ולזאת
הסבה
התנה
שלא
יהיה
בה
מום
(ראה
לעיל
,
ב)
,
כמו
הענין
בשאר
החטאות.
ולזאת
הסבה
גם
כן
היתה
באה
נקבה
בענין
החלל
שנמצא
באדמה
(ראה
דב'
כא
,
ג)
,
כי
היא
כמו
חטאת.
ולפי
שסבת
המות
לא
תהיה
מצד
הצורה
כי
אם
מצד
החומר
והכחות
המתפעלות
שיגברו
על
הפועלות
,
והיה
הדם
הוא
הנושא
הראשון
לאלו
ההפסדים
שהם
סבת
המות
-
אם
בסבת
היותו
בלתי
שלם
ההויה
,
אם
מצד
עפוש
יתערב
בו
-
היתה
כונת
התורה
שתהיה
זאת
הפרה
שלמה
באודם
(ראה
פירושו
לעיל
,
ב)
,
והיה
גם
כן
צבע
הצמר
הבא
עם
הארז
והאזוב
אדום
(שם
,
ו)
,
לזאת
הסבה.
והנה
היתה
נעשית
חוץ
לשלש
מחנות
,
להעיר
על
הטומאה
החזקה
שהיא
מסירה
מעל
טמאי
מת
,
וכאלו
היא
נושאת
הטומאה
ההיא;
ולזה
הושמה
בתכלית
מהטומאה
,
עד
שכל
המתעסקים
בה
מתחלה
ועד
סוף
הם
טעונים
כבוס
בגדים
(ראה
מש"ת
פרה
אדומה
ה
,
א).
ולזאת
הסבה
גם
כן
היו
מי
נדה
מטמאים
הטהורים
כשלא
ישתמשו
בהם
לצורך
הזאה
,
כי
אז
אי
אפשר
זה
,
כי
מן
השקר
שיהיה
הדבר
האחד
בעצמו
מטהר
ומטמא
יחד
בעת
אחת.
וכבר
יתבאר
בגזרת
השם
הסבה
בזה
באופן
יותר
שלם
בנמשך
לזה
מדברינו.
והנה
היתה
שחיטתה
וההזאה
מדמה
במקום
שיהיה
נוכח
פני
אהל
מועד
(ראה
לעיל
,
ד)
,
להעיר
שהצורות
כלם
הם
שופעות
מהשם
יתעלה
ועולות
אליו
בהדרגה.
ולזה
היו
שם
שבע
הזאות
,
על
כל
הזאה
טבילה
,
להורות
על
שסוגי
הצורות
הם
שבעה
,
והם
נבדלות
מאד
זו
מזו
,
עד
שלא
יפול
יחס
בין
הגבוהה
לשפלה
ממנה.
והנה
היותר
שפלה
,
והיא
הצורה
האחרונה
,
היא
צורת
היסודות;
ואחריה
תהיה
השנית
,
צורת
המתדמית
החלקים
המורכב
מהיסודות
,
והיא
צורת
הדומם;
ואחריה
תהיה
השלישית
,
צורת
הצומח;
ואחריה
תהיה
הרביעית
,
צורת
המרגיש;
ואחריה
תהיה
החמשית
,
הנפש
האנושית
,
רוצה
לומר:
הצורה
המדברת;
ואחריה
תהיה
הששית
,
צורת
המלאכים
,
שהוא
שכל
משכיל
בפעל
תמיד
,
והוא
עלול
מהשם
יתעלה;
ואחריה
תהיה
השביעית
,
השם
יתעלה
,
והיא
הצורה
הראשונה.
והוא
מבואר
שאלו
הצורות
החמשה
הראשונות
הם
יחד
באדם
,
ומצורות
האדם
נעמוד
על
מציאות
הצורות
הנבדלות
,
ומהם
נעמוד
על
מציאות
השם
יתעלה.
וזה
מבואר
למי
שעיין
בפילוסופיא
,
ואין
הֵנה
מקום
זאת
החקירה.
ולפי
שענין
הטומאה
היה
לתכלית
שנעמוד
על
מציאות
הצורה
,
כמו
שהרחבנו
הביאור
בזה
בספר
ויקרא
(חקירה
בסוף
פרשת
'שמיני'
,
וי'
יא
,
מו
-
מז)
,
הנה
ראוי
שתסור
זאת
הטומאה
כשימצא
לנו
דבר
אחד
יעמידנו
על
מציאותה
,
כמו
שיעמידנו
על
זה
ענין
הטומאה.
ולזה
היה
ענין
מעשי
הפרה
מכוון
כלו
לזה
התכלית
,
ולזה
תמצא
,
שכיון
שיעדרו
מהפרה
כל
צורותיה
,
בשתשחט
תחלה
ואחר
היתה
נשרפת
,
וכאשר
הצית
האש
ברובה
היה
משליך
בתוכה
עץ
ארז
ואזוב
ושני
תולעת
(ראה
מש"ת
פרה
אדומה
ג
,
ב);
להורות
שהמרגשת
תעדר
תחלה
מהחי
ואחר
תפסד
הצומחת.
וזה
יורה
על
התחלפות
מדרגות
אלו
הצורות
זו
מזו
,
כי
אשר
היא
במדרגת
הצורה
והשלמות
לא
תמצא
נפרדת
מאשר
תהיה
ממנה
במדרגת
ההיולי.
ובזאת
ההיְשרה
נתיַשר
אל
שצורת
האדם
היא
למעלה
מאלו
הצורות
,
ושהיא
תעדר
תחלה
בעת
המות;
ולהעיר
על
זה
רצה
שיפקד
מהפרה
בחייה
מה
שהוא
משל
ודמיון
-
מה
לשכל
האנושי
,
והוא
המלאכה.
הלא
תראה
שקצת
בעלי
חיים
יעשו
מלאכות
נפלאות
,
כמו
שִשִיוֹת
הדבורים
ואריגת
העכביש
,
עד
שידמו
דמיון
-
מה
למה
שיסודר
מהשכל
מהמלאכה.
ולהורות
על
הפסד
מלאכת
השכל
בקנין
מושכלות
חדשות
אחר
המות
,
רצתה
התורה
שבמעשי
הפרה
לא
יהיה
עמהם
ההתעסקות
במלאכה
,
וזה
דבר
יעמידנו
על
שתי
פנות
גדולות
מהעיון:
האחת
היא
,
כי
בזה
נתישר
אל
שהשכל
האנושי
אינו
נפסד
בהפרדו
מהחומר
,
אבל
יפקד
ממנו
קנין
המושכלות
שלא
השכיל
אותם
בחייו;
והנה
זאת
פנה
גדולה
,
טעו
בה
כל
הפילוסופים
שהגיעו
אלינו
דבריהם.
והשנית
היא
,
שאחר
המות
לא
יקנה
השכל
מושכל
חדש
,
לא
השכילוֹ
בהיותו
עם
החומר
,
וזאת
היא
גם
כן
פנה
גדולה
,
נבוכו
בה
רבים
מהמודים
בהִשארות;
וזה
מבואר
למי
שעיין
בדברינו
ב'ספר
הנפש'
ובראשון
מ'מלחמות
יי''
(פרק
יג).
וראוי
שתדע
שהצורות
הנפשיות
כלם
סרו
מהחי
במותו
ואע"פ
שנשארה
תמונת
האברים
בעצמם
,
כי
אין
בהם
כח
לפעול
פעולה
מהפעולות
אשר
להם
מאשר
הם
חלק
מבעל
נפש;
וזה
דבר
יעיר
על
מציאות
הצורה
,
כי
לא
תמצא
במת
שנפקד
ממנו
דבר
זולת
הצורה.
והנה
להעיר
על
זה
היתה
הפרה
נשרפת
בכללותה
על
מערכתה
(ראה
מש"ת
פרה
אדומה
ד
,
יב).
ולהעיר
על
הִבָּדל
הנפש
הצומחת
מהמרגשת
-
כי
היא
תמצא
נפרדת
בצמחים
-
הושם
בה
עץ
ארז
ואזוב
,
שהם
הגדול
והקטן
מהצמחים
,
להעיר
שבכלם
תמצא
נפרדת.
וגם
בחי
תמָצא
נפרדת
בצמר
ובשער
,
ולזה
הושם
שם
שני
התולעת
,
שהוא
צמר
צבוע
בתולעת
,
שהוא
גם
כן
מהצמחים
(ראה
שם
ג
,
ב).
והנה
השתדלה
התורה
להעמידנו
על
מציאות
הצורה
,
לפי
שהוא
דבר
נעלם
מהקודמים
,
לפי
מה
שהתבאר
מדברי
הפילוסוף
מדעותיהם
ב'מה
שאחר
הטבע'.
ומי
שלא
יודה
במציאותה
,
יסור
ממנו
כל
שלמות
אנושי
,
ולא
יודה
במציאות
השם
יתעלה.
ולהסירנו
,
אנחנו
הנמשכים
לתורתו
,
מהִכשל
במומי
הדעות
הנפסדות
ההם
,
התחכמה
בזה
האופן
להמציא
לנו
אלו
התחבולות
הנפלאות
,
אשר
יסירו
בהכרח
זה
העוָרון
ממנו
תמיד.
וכדי
שיתבוננו
בנרצה
בזאת
המצוה
,
צותה
התורה
שיסתכלו
בשחיטתה
ובשריפתה
,
וישימו
עיניהם
ולבם
בה.
ישתבח
ויתעלה
יוצר
הכל
,
שחנן
אותנו
זאת
התורה
השלמה
אשר
תחכימנו
על
כל
פנים
,
ותישירנו
אל
השלמויות
האנושיים
,
ותמשכנו
אליהם
בעבותות
התחבולות
הנפלאות
,
תפקחנה
בהם
עיני
עורים.
כל
שכן
עם
מה
שהישירה
אל
קנין
השלמות
זאת
המשפחה
המתעסקת
בענינים
אלו
,
רוצה
לומר:
העבודה
בקרבנות
והסיר
הטומאות
החמורות
,
והיא
משפחת
הכהנים.
וכדי
שלא
יחשב
אדם
כי
טומאת
המת
היא
מפני
העפוש
שהוא
מזיק
לקרובים
אליו
,
בארה
התורה
שאפילו
עצם
אדם
הוא
מטמא
זאת
הטומאה
החמורה
,
אע"פ
שאין
בו
עפוש.
והנה
היתה
יותר
חמורה
טומאת
המים
שיש
בהם
כדי
הזאה
מטומאת
המים
שאין
בהם
כדי
הזאה
,
לפי
שהמים
שיש
בהם
כדי
הזאה
הנה
בכחם
להסיר
טומאת
המת;
וכדי
שיתבאר
זה
מהם
רצתה
התורה
שיְטַמְאו
אדם
לְטַמא
בגדים
שעליו
,
להעיר
שהם
נושאים
הטומאה
ומושכים
אותה
אליהם.
ואמנם
המים
שאין
בהם
כדי
הזאה
אין
זה
בכחם
אם
לא
יחובר
להם
עוד
מהמים
,
ולזה
לא
היתה
עוד
טומאתם
חמורה
כטומאת
האחרים.
ובכאן
נשלם
מה
שכווננו
ביאורו
בזה
המקום
מטעם
אלו
המצות.
יתברך
היכול
אשר
חננו
למצוא
האמת
בזה
ויתרומם
על
כל
ברכה
ותהלה
(ע"פ
נחמ'
ט
,
ה).
(התועלות
בקובץ
תועלות
לרלב"ג
,
במ'
יט
,
ב
-
כ
,
א).