בנו
בעור
-
כמו
"למעיינו
מים"
(תה'
קיד
,
ח).
[ומדרש
אגדה
(תנח'
בלק
יג):
שניהם
היו
גדולים
מאבותיהם:
בלק
בן
צפור
(ראה
במ'
כג
,
יח)
-
אביו
בנו
הוא
במלכות
,
ובלעם
גדול
מאביו
בנביאוּת
,
מנה
בן
פרס
היה
(ראה
תנח'
בלק
יג).]
שתום
העין
-
עינו
נקורה
ומוּצאת
לחוץ
,
וחור
שלה
נראה
פתוח.
ולשון
משנה
הוא
(ע"ז
ה
,
ג
-
ד):
כדי
שישתום
ויסתום
ויגוב.
ורבותינו
אמרו
(נידה
לא
,
א):
לפי
שאמר:
"ומספר
את
רובע
ישראל"
(במ'
כג
,
י)
-
שהקדוש
ברוך
הוא
יושב
ומונה
רביעיותיהן
של
ישראל
,
מתי
תבא
טפה
שנולד
הצדיק
ממנה
,
אמר
בלבו:
מי
שהוא
קדוש
ומשרתיו
קדושים
יסתכל
בדברים
הללו!?
-
ועל
דבר
זה
נסמית
עינו
של
בלעם.
ויש
מפרשים:
שתום
העין
-
'פתוח
העין'
,
כמו
שתרגם
אונקלוס.
ועל
שאמר
שתום
העין
ולא
אמר
"שתום
העינים"
-
למדנו
(ראה
סנה'
קה
,
א)
שסומא
היה
באחת
מעיניו.
נופל
וגלוי
עינים
-
פשוטו
כתרגומו
,
שאין
נראה
עליו
אלא
בלילה
,
כשהוא
שוכב.
ומדרשו
(ראה
פר"א
כט;
פירש"י
לבר'
יז
,
ג):
כשהיה
נגלה
עליו
,
לא
היה
בו
כח
לעמוד
על
רגליו
ונופל
על
פניו;
לפי
שהיה
ערל
לא
נגלה
בקומה
זקופה
לפניו.
[ואומר
אני:
שתום
העין
-
כתרגומו:
"שפיר
חזי"
(ראה
ת"א):
עין
פתוחה
לראות
בנבואה
,
כמו
ששנינו:
כדי
שישתום.
אשר
מחזה
שדי
יחזה
נופל
וגלוי
עינים
-
כל
כך
יחזה
מחזה
שדי
,
אפילו
כשנגלה
עליו
הדיבור
והוא
נופל
מפני
כבוד
הדיבור
הנגלה
עליו
,
עדיין
הוא
גלוי
עינים
וחוזה
מחזה
שדי.]
וישא
משלו
-
הטעם
,
שנשא
קול
במשלו.
והמשל:
"כנחלים
נטיו"
(להלן
,
ו).
נאום
-
דבור
,
כמו
"וינאמו
נאום"
(יר'
כג
,
לא).
יש
אומרים
,
כי
טעם
"שומע"
גם
"יחזה"
(להלן
,
ד)
-
דבר
הניחוש.
והקרוב
אל
הדעת
,
שהוא
דרך
הנבואה
בחלום
,
כדברי
אליפז:
"תמונה
לנגד
עיני
דממה
וקול
אשמע"
(איוב
ד
,
טז).
שתום
העין
-
אין
לו
אח
,
רק
פירושו
כפי
מקומו:
הפך
'סתום'.
ויש
אומרים
(ראה
רש"י)
,
כי
עין
אחת
היתה
לבלעם;
וזה
דרך
דרש.
ואמר:
אשר
מחזה
שדי
יחזה
-
כי
ראה
עתה
באיספקלריא
,
כנביאים
הראשונים
שאמר
בהם
"וארא
אל
אברהם
אל
יצחק
ואל
יעקב
באל
שדי"
(שמ'
ו
,
ג);
או
במדרגה
למטה
מהם
,
כי
מחזה
שדי
איננו
'שדי'.
והנה
הם
יראו
"באל
שדי"
,
והוא
יחזה
במחזה
של
אל
שדי;
והנה
הוא
שתי
מדרגות
למטה
מהם.
ועל
כן
קרא
עצמו
'גלוי
עינים'
,
שהוא
מדרגת
בני
הנביאים
,
כמו
שאמר
"פקח
את
עיני
זה"
(לפנינו:
אלה;
מ"ב
ו
,
כ).
וכבר
נאמר
כן
בבלעם
עצמו
בראיית
מלאך:
"ויגל
יי'
את
עיני
בלעם"
(במ'
כב
,
לא).
ואל
תחשוב
בזה
זולתי
מה
שפירשנו
,
מפני
מאמר
רבותינו
שאמרו
בסיפרי
(ספ"ד
שנז):
"ולא
קם
נביא
עוד
בישראל
כמשה"
-
'בישראל
לא
קם
,
אבל
באומות
העולם
קם;
ואי
זה
זה?
זה
בלעם;
אלא
הפרש
בין
נבואת
משה
לנבואת
בלעם:
משה
לא
היה
יודע
מה
מדבר
עמו
,
ובלעם
היה
יודע
מה
מדבר
עמו
,
שנאמר:
נאם
שומע
אמרי
אל;
משה
לא
היה
יודע
מתי
מדבר
עמו
,
שנאמר
"מִדַּבר
אליו"
(במ'
ז
,
פט)
,
ובלעם
היה
יודע
מתי
מדבר
עמו
,
שנאמר
"ויֹדע
דעת
עליון"
(להלן
,
טז);
משה
לא
היה
מדבר
עמו
אלא
מעומד
,
שנאמר
"ואתה
פה
עמוד
עמדי"
(דב'
ה
,
כח)
,
ובלעם
היה
מדבר
עמו
כשהוא
נופל
,
שנאמר:
נופל
וגלוי
עינים.
משל
לטבחו
של
מלך
,
ויודע
כמה
הוצאות
יוצאות
למלך
על
שולחנו'.
ובאור
ענין
הבריתא
הזו:
מפני
שאמר
הכתוב
"ולא
קם
נביא
עוד
בישראל
כמשה
אשר
ידעו
יי'
פנים
אל
פנים"
(דב'
לד
,
י)
,
ודרשו
רבותינו
,
שאינו
בא
עתה
לספר
במעלה
אשר
לנבואת
משה
על
נבואת
שאר
הנביאים
,
שכבר
הודיע
אותנו
מעלתו
עליהם
בשני
מקומות
,
בפסוק
"וארא
אל
אברהם
אל
יצחק
ואל
יעקב
באל
שדי
ושמי
יי'
לא
נודעתי
להם"
(שמ'
ו
,
ג)
,
ובפסוק
"אם
יהיה
נביאכם"
וגו'
(במ'
יב
,
ו).
אבל
עתה
לא
דבר
על
משה
שידע
הוא
את
השם
,
כענין
שנאמר
"הודיעני
נא
את
דרכיך
(בנוסחנו:
דרכך)
ואדעך"
(שמ'
לג
,
יג)
,
שלא
אמר
הכתוב
'אשר
ידע
השם
פנים
אל
פנים'
,
אבל
אמר
"אשר
ידעו"
,
כי
ידבר
על
ביאור
הנבואה
-
יאמר
,
כי
למשה
רבנו
תבא
מבוארת
כמדבר
עם
חבירו
פנים
אל
פנים
,
שמודיעו
דבריו
וכונתו
עד
שיכיר
בפניו
שהבין
דבריו
וכונתו
באמירה
ובהכרת
רצונו
בפניו;
ואמרוּ
,
כי
לבלעם
היה
זה
בעת
שנבא
לכבוד
ישראל
,
שעמד
על
דברי
השם
ועל
רצונו
וחפצו
בכל
הענין
העתיד
לבא
לישראל.
ואף
על
פי
כן
יש
הפרש
בין
נבואת
משה
לבלעם:
כי
משה
לא
היה
יודע
מה
מדבר
עמו
-
באי
זה
ענין
,
ובאי
זו
מצוה
יצונו
,
אבל
היה
הוא
מוכן
בכל
עת
לדבור
,
והיה
הקדוש
ברוך
הוא
מצוה
אותו
כפי
הרצון
לפניו;
אבל
בלעם
היה
מכוין
ומחשב
בדבר
אשר
הוא
חפץ
בו
,
והולך
ומתבודד
ומכין
נפשו
להיות
עליו
הרוח
,
אולי
יקָרה
לקראתו
,
כאשר
הוא
מפורש
בכאן
(במ'
כג
,
ג);
ויודע
שאם
יחול
עליו
-
בענין
ההוא
אשר
חשב
ידבר
עמו
,
לא
בענין
אחר;
ומשה
לא
היה
יודע
מתי
ידבר
עמו
,
כי
לא
היה
אליו
עת
קבוע
לדבור
,
אבל
בכל
עת
שיחפוץ
משה
ויכוין
לבו
לדבור
,
היה
נדבר
עמו
,
כמו
שאמר:
"עמדו
ואשמעה
מה
יצוה
יי'"
(במ'
ט
,
ח);
וכן
בכל
עת
שיהיה
הרצון
לפניו
יתברך
להיות
מצוה
אותו
,
יקראנו
מאהל
מועד
,
וישמע
את
הקול
מדבר
אליו
(ע"פ
במ'
ז
,
פט);
אבל
בלעם
היה
מכוין
את
השעה
שיהיה
לו
הדבור
בה
,
ולא
תנוח
עליו
הרוח
אלא
באותה
השעה.
אולי
היא
השעה
אשר
יזכירו
רבותינו
במסכת
ברכות
(ז
,
א)
ובסנהדרין
(קה
,
ב)
שהיה
מקלל
בה
,
ובה
היה
חל
עליו
הרוח
,
לא
בעת
אחרת
לְעולם.
וכן
ענין
העמידה
-
מעלה
במשה
,
והנפילה
בבלעם
-
פחיתות
,
שלא
יסבול
נבואה
,
כענין
שנאמר
"אם
יוספים
אנחנו
לשמוע
את
קול
יי'
אלהינו
עוד
ומתנו...
קרב
אתה
ושמע"
(דב'
ה
,
כב
,
כד).
ואמרו:
'משל
לטבחו
של
מלך'
-
על
המדה
הראשונה
,
וכונתם
לומר
,
שהטבח
יודע
בהוצאת
שולחנו
של
מלך
,
והשר
שלו
,
שהוא
נאמן
בכל
ביתו
ועומד
בסודו
,
לא
ידע
בהוצאת
השולחן.
והמשל
הזה
יורה
שדעת
החכמים
לומר
,
שהיה
בלעם
יודע
מעצמו
אחרי
כונתו
שהשם
יאמר
לו
"מה
אקוב
לא
קבה
אל"
(במ'
כג
,
ח)
וכל
הענין
,
ואחר
כן
ישמע
הדבור
במלות
ההם
אשר
חשב
בלבו.
וזה
ממה
שהזכרתי
כי
היה
קוסם
,
תבואנה
העתידות
בלבו
,
ועתה
בשביל
ישראל
ישמע
בהם
גם
הדבור;
ולפיכך
היה
מתפאר
בעצמו
עתה
לאמר:
נאם
שומע
אמרי
אל.
וראיתי
הענין
הזה
,
השנוי
בסיפרי
,
שאמרו
בסיגנון
אחר
בהגדה
של
'מדבר
סיני
רבה'
(כ
,
א)
,
ואין
לי
להאריך.
והכלל
,
כי
כונתם
לומר
שנבואת
בלעם
תבא
אליו
במלות
מבוארות
לו
,
מן
הטעם
שאמרו
(שם)
-
שלא
יהא
פתחון
פה
לאומות
העולם:
אִלו
היה
לנו
נביא
כמשה
,
היינו
עובדים
להקדוש
ברוך
הוא.
אבל
מדרגת
נבואתו
-
למטה
משאר
הנביאים
,
שהיא
במחזה
שדי
,
כמו
שבארנו;
וכך
אמרו
ב'ויקרא
רבה'
(א
,
יג):
אין
הקדוש
ברוך
הוא
נגלה
על
נביאי
אומות
העולם
אלא
בחצי
דבור
,
היך
כמה
דתימר
"ויקר
אלהים
אל
בלעם"
(במ'
כג
,
ד)
,
אבל
לנביאי
ישראל
בדבור
שלם:
"ויקרא
אל
משה"
(וי'
א
,
א);
ו'חצי
הדבור'
תבין
ענינו
ממה
שבארנו.
שתום
העין
-
לא
מצאו
מוצא
למלה
הזאת
מן
המקרא.
ואנקלוס
אמר:
"דשפיר
חזי"
,
כמו
'פתוח
העין';
ולשון
חכמים
(ע"ז
סט
,
א):
'כדי
שישתום
ויסתום'
,
כלומר:
שיפתח
הנקב.
ואולי
היא
מלה
מורכבת
מן
"שיתי
אותותי
אלה"
(שמ'
י
,
א)
,
שתוי
מה:
הגבר
שישיג
לכל
מה
שישית
עינו.
אמר:
נאם
בלעם
בנו
בעור
,
ונאם
הגבר
פתוח
העין.
נאם
שומע
אמרי
אל
אשר
יחזה
מחזה
מאת
השם
יתעלה;
והוא
גלוי
עינים
בעת
הנבואה
,
ואע"פ
שהוא
נופל
מרוב
ההתבודדות.
או
ירצה
בגלוי
עינים
-
עיני
לבו.
והביאור
הראשון
נראה
לנו
יותר
,
כי
ידמה
שבהקיץ
היתה
מגעת
לו
הנבואה;
ולזה
אמר:
"אולי
יקרה
יי'
לקראתי"
(במ'
כג
,
ג)
,
"ואנכי
אקרה
כה"
(שם
,
טו).
כי
האדם
לא
יישן
כשירצה
,
ותכף
שיישן
לא
יחוייב
שתגיע
לו
הנבואה
,
עם
שהיישרת
הקרבנות
להגיע
אליו
הנבואה
תצטרך
להגיעהּ
בהקיץ
,
לא
בעת
השינה
,
כי
אז
ימצא
ההתבודדות
בזולת
השתדלות
,
כמו
שביארנו
בשני
מ'ספר
מלחמות
יי''
(ראה
פרק
ו).