ואחרי
שנתן
שכרו
הטוב
לצדיק
צוהו
להפרע
מן
הרשעים
,
ואמר
לו:
צרור
את
המדינים.
וצוהו
שיִמנה
העם
תחלה;
וזה
טעם
"ויהי
אחרי
המגפה"
(במ'
כו
,
א)
,
כי
המנין
יהיה
תחלה.
וטעם
בנכליהם
-
כאשר
פירשתי
(לעיל
,
א)
,
כי
זקני
מדין
חשבו
המחשבה
הרעה
הזאת
,
כמו
שנאמר
"ויאמר
מואב
אל
זקני
מדין"
(במ'
כב
,
ד)
,
כי
בהם
נתיעצו
מתחלה;
והם
נתנו
עצה
זו
למואב
,
שתזנינה
בנותם
עמהם
ויצמידו
אותם
לבעל
פעור
,
להדיחם
מעל
השם
,
ואם
לא
נזכר
שם;
ועוד
,
ששלחו
להם
בת
מלכם
לזנות
עמהם.
וזה
טעם
ועל
דבר
כזבי
בת
נשיא
מדין
אחותם
-
כי
לולי
מדעת
יועצי
המלכות
נעשה
,
כבודה
בת
מלך
(ע"פ
תה'
מה
,
יד)
במדין
מה
תבקש
בשטים
בערבות
מואב
לבא
אל
מחנה
עם
אחר?!
כי
ישראל
בערבות
מואב
בשטים
היו
,
ומאין
תבא
שם
המדינית
הזאת?
אבל
היתה
יפת
תאר
מאד
,
ושלחו
אותה
זקני
מדין
שם
,
כי
אמרו
(בן
סירא
,
ע"פ
יבמות
סג
,
ב):
'בתֹאר
אשה
יפה
רבים
השחתו'.
וקרוב
הוא
שהיה
גם
בלעם
בעצה
הזו
,
כי
בשובו
מארץ
מואב
עבר
במדין
,
כי
דרכו
משם
,
והיה
ביועצי
המלכות;
ואולי
נתעכב
שם
לדעת
מה
יהיה
בהם;
לפיכך
מצאוהו
ישראל
במדין
והרגוהו
שם
(ראה
במ'
לא
,
ח).
ויהיה
פירוש
"ויקם
בלעם
וילך
וישב
למקומו"
(במ'
כד
,
כה)
-
שהלך
לו
לשוב
אל
ארצו.
וכן
נראה
כי
ישראל
לא
יהרגו
המתנבא
,
רק
ברשות
התורה
,
אבל
כאשר
נאמר
להם:
כי
צוררים
הם...
בנכליהם
אשר
נכלו
לכם
על
דבר
פעור
-
הנה
כל
המתנכלים
מחוייבי
מיתה
,
ולכן
המיתו
גם
בלעם
,
כי
ידעו
שהוא
בעל
העצה
הרעה
הזאת.
והנה
צוה
הקדוש
ברוך
הוא
במדינים
להנקם
מהם
,
אבל
על
המואבים
כבר
הזהיר
"אל
תצר
את
מואב"
(דב'
ב
,
ט).
כי
ישראל
בתחלה
באו
בגבול
אדום
,
והזהירם
עליהם:
"ונשמרתם
מאד"
(שם
,
ד)
,
ואחר
כן
באו
בגבול
מואב
,
ואמר
לו:
"אל
תצר
את
מואב"
,
ואחרי
כן
אמר:
"אתה
עובר
היום
את
גבול
מואב...
וקרבת
מול
בני
עמון
אל
תצורם"
(שם
,
יח
-
יט);
ואמר:
"קומו
סעו
ועברו
את
נחל
ארנון
ראה
נתתי
בידך
את
סיחון"
(שם
,
כד).
ואחר
כל
זה
ראה
בלק
"כל
אשר
עשה
ישראל
לאמורי"
(במ'
כב
,
ב)
-
שהם
שני
מלכי
האמורי
סיחון
ועוג
,
ונעשה
הענין
הזה
כולו;
אם
כן
אזהרת
"אל
תצר
את
מואב"
מוקדמת
למצות
צרור
את
המדינים.
ואני
תמה
על
לשון
האגדה
שאמרו
בבבא
קמא
(לח
,
א):
"אל
תצר
את
מואב"
-
וכי
עלת
על
דעתו
של
משה
לעשות
מלחמה
שלא
ברשות?
אלא
נשא
משה
קל
וחומר
בעצמו;
אמר:
ומה
מדינים
שלא
באו
אלא
לסייע
למואב
,
אמרה
תורה:
צרור
את
המדינים
והכיתם
אותם
,
מואבים
עצמן
לא
כל
שכן!
אמר
לו
הקדוש
ברוך
הוא:
לא
כשעלת
על
דעתך!
שתי
פרידות
טובות
יש
לי
להוציא
מהם
,
רות
המואביה
ונעמה
העמונית.
והנה
,
קודם
הקל
וחומר
הזהירוֹ
למשה
מן
המואבים!
ועוד:
אם
מפני
הקל
וחומר
,
למה
הוצרך
להזהיר
מבני
עמון?
אולי
לא
הקפידו
בלשון
האגדה
בכך
,
אבל
הכונה
לומר
,
שגלוי
לפניו
יתברך
כי
כשיצוה
אותו
צרור
את
המדינים
,
יהיה
למשה
לעשות
מלחמה
במואב
שלא
ברשות
אחרת
,
והקדים
להזהירו
מזה;
ומפני
שהזהיר
במואב
הזהיר
גם
בבני
עמון
,
שלא
יחשוב
משה
שתהיה
אזהרתו
מן
מואב
לבדו
רשות
בבני
עמון
,
כי
גם
הם
גמלו
להם
רעה
ולא
קדמו
אותם
בלחם
ובמים
(ראה
דב'
כג
,
ה).
ומדרש
אחר
(ראה
ב"ק
לח
,
א
-
ב):
מפני
שהמואבים
עשו
מפני
היראה
,
שהיו
שוללים
אותם
,
אבל
מדינים
נתעברו
על
ריב
לא
להם;
כמו
שכתב
רבנו
שלמה
בסדר
'אלה
מסעי'
(במ'
לא
,
ב).
ועל
דרך
הפשט
עוד:
ארץ
מואב
ועמון
-
השם
נתנה
לבני
לוט
ירושה
(ראה
דב'
ב
,
ט
,
יט)
,
בעבור
לוט
אביהם
ששרת
את
הצדיק
וגלה
עַמו
לאותה
הארץ
,
ולכך
לא
הרשה
לעשות
להם
רעה
בארצם;
אבל
מפני
חטאם
,
שהרחיקו
את
ישראל
ולא
קרבו
אותם
,
הענישם
להרחיקם
מעל
עמו:
"לא
יבא
עמוני
ומואבי
בקהל
יי'"
(דב'
כג
,
ד)
-
מדה
כנגד
מדה.
צרור
את
המדינים
והכיתם
אותם
כי
צררים
הם
לכם
-
צוה
השם
יתעלה
שישנאו
ישראל
את
המדינים
ויכו
אותם
,
לפי
שהם
היו
שונאים
לישראל
במחשבתם
הרעה
,
שהשתדלו
להכשיל
ישראל
בבנותיהם
ובעבודה
זרה
כדי
שיכלם
השם
יתעלה;
וזה
היה
בעצת
בלעם
(ראה
במ'
לא
,
טו
-
טז)
-
עד
שכבר
נמשכו
לזה
כלם
,
וגם
המלכים
אשר
שם
הפקירו
בנותיהם
לישראל
להכשילם
,
כמו
שנתבאר
מדבר
כזבי
(ראה
לעיל
,
טו;
תנח'
פנחס
ב);
ועתה
נוספה
שנאתם
בעבור
כזבי
שנהרגה
,
שהיתה
בת
מלך
אחד
ממלכי
מדין.
ולזה
הוא
מבואר
,
שאם
לא
תמהרו
להכותם
,
ישתדלו
בצדדים
אחרים
להגיע
היזק
לישראל.
ועוד
,
שזאת
המלחמה
תשלַם
על
יד
משה
באופן
יותר
שלם
לכלות
המדינים
ממה
שיהיה
אם
תֵעשה
על
יד
יהושע
,
לחוזק
ההבדל
בין
משה
ויהושע.
ולזה
תמצא
בזאת
המלחמה
מהפלא
מה
שלא
ימצֵא
כמוהו
במלחמה
אחת
ממלחמות
יהושע
,
כי
בעם
מעט
נצחו
תכף
עם
גדול
ורב
,
לא
החיו
כל
נשמה
מהזכרים
(ראה
במ'
לב
,
א
-
י).
והיו
באופן
מהרבוי
,
שהיה
מספר
הנקבות
מהטף
אשר
לא
ידעו
משכב
זכר
שנים
ושלשים
אלף
(ראה
שם
,
לה);
ועם
כל
זה
לא
נפקד
איש
מאנשי
המלחמה
אשר
באו
שם
(ראה
שם
,
מט).
ולזה
רצה
השם
יתעלה
שתֵעשה
זאת
המלחמה
קודם
שיאסף
משה
אל
עמיו
(ראה
שם
,
ב);
וזה
ממה
שיורה
על
עוצם
העונש
שנענשו
ישראל
בשלא
היתה
להם
ירושת
הארץ
על
יד
משה
רבינו
,
כמו
שזכרנו
במה
שקדם
(במ'
כ
,
ח).