תנ"ך - דבר אל־בני ישראל לאמר איש איש כי־יהיה־טמא ׀ לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לה':

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜ה לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַיהוָֽה: (במדבר פרק ט פסוק י)

טקסט וניקוד:

דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי־יִהְיֶה־טָמֵא ׀ לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה: (במדבר פרק ט פסוק י)

טקסט בלבד:

דבר אל־בני ישראל לאמר איש איש כי־יהיה־טמא ׀ לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לה': (במדבר פרק ט פסוק י)

תיקון קוראים:

דבר אל־בני ישראל לאמר איש איש כי־יהיה־טמא ׀ לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח ליהוה: (במדבר פרק ט פסוק י)
מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשׂרָאֵל לְמֵימַר גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאַב לִטמֵי נַפשָׁא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְאוֹרַח רַחִיקָא לְכוֹן אוֹ לְדָרֵיכוֹן וְיַעֲבֵיד פִּסחָא קֳדָם יְיָ :

לָנפש - ג': וי' יט , כח; במ' ה , ב; ט , י. רחקה - י' נקוד (בתורה): ראה במ' ג , לט.

רחקה - נקוד.

או בדרך רחוקה - נקוד עליו , לומר: לא שרחוקה ודאי , אלא שהיה חוץ לאיסקופת העזרה כל זמן שחיטה (ראה משנה פסחים ט , ב). פסח שיני - מצה וחמץ עמו בבית , ואין שם יום טוב , ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו (ראה פסחים צה , א - ב).

או בדרך רחוקה - ואין לחפש , כי כבר העתיקו הקדמונים (ראה פסחים צג , ב) כמה היא הרחוקה. לכם - בטמא נפש. או לדורותיכם - בטמא נפש ודרך רחוקה.

והשיבם הקדוש ברוך הוא: איש כי יהיה טמא לנפש - הואיל ופעמים שהוא טהור בעת האוכל , כגון שחל שביעי שלו להיות בערב פסח , אפילו הכי יעשה פסח שני. חל חמשי או ששי בערב הפסח , יעשה פסח שני. או שהוא בדרך רחוקה - הואיל שאם היה שם היה ראוי , כמו כן יעשה פסח שני. ואין שום טמא ראוי לִדָּחות לפסח שני כמו טמא מת; אבל שאר טמאים - לא. דאי טמא שרץ או בעל קרי , איכא למאן דאמר (ראה פסחים צ , ב): שוחטין וזורקין על טמא שרץ; ואפילו למאן דאמר: אין זורקין על טמא שרץ , על טבול יום זורקין - דברי הכל. ויטבול וישחוט , ולערב יאכל; למה זה ידָחה? ואם לא שלח , ואיהו דאפסיד אנפשיה , ובפשיעתו הוא נדחה! זבין ומצורעין ויולדת - מחוסרי כפרה נינהו , ואינם יכולים להיות ראוים כלל; ובשמיני , אם חל ערב הפסח , מביאין כפרתן ואוכלין. וביום השמיני וימים שלפניו אין לטעות כמו בין שביעי וששי וחמשי , שאין ביניהם חילוק; אבל בשמיני - כבר טבל מאתמול , וגם העריב שמשו , ונעשה טהור לתרומה. ונידה נמי אינה יכולה להיות ראויה , שטבילתה בלילה , ובעיא הערב שמש לאחר טבילתה. זה הכלל: כל הטמאים שיכולים לִטהר בלילה , אם לא טהרו ושלחו קרבנם , כגון טמא שרץ ובעל קרי ושומרת יום , פשעו. ואם אינם יכולים לִטהר בלילה בשום עניין , כגון זב ומצורע ויולדת , ש'מחוסרי כפרה' , ונידה שטבילתה בלילה - כל אילו אינם יכולים להיות טמאים היום וראויים בלילה. אבל טמא מת , פעמים ראוי בלילה , כגון חל שביעי שלו להיות בערב; ופעמים שאינו ראוי בלילה , כגון ששי או חמשי שלו שחל להיות בערב הפסח. ואם אמרה תורה: הראוי , שחל שביעי להיות בערב הפסח , יאכל - יבא לאכול גם אם חל ששי או חמשי - יאכלנו בטומאה , לפי שראה טמא מת בערב הפסח , שאכל; ואם תאמר: יתבטל הראוי - מאיזה טעם יתבטל? הלא ראוי הוא , ולא פשע?! ולפיכך אמרה תורה שידחה לפסח שיני. ואין לך דוגמתו חוץ מזב בעלי שתי ראיות , ואיהו כולם נידחים לפסח שיני , כדאמרינן ב'פסחים' בפרק 'מי שהיה טמא' (צג , א). ולא הזהיר על פסח שיני רק על מצות ומרורים בשעת אכילה , ושבירת עצם , ונותר (ראה להלן , יא - יב); כי כל שאר דברים כבר עשאן בפסח ראשון. ובפסח שיני פירשו רבותינו (ראה משנה פסחים ט , ג) מה בין פסח ראשון לפסח שיני. ואיש כי לא יהיה טמא "ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח" (להלן , יג) , שיאמר: הרי יש לי תשלומין , "ונכרתה" (שם).

וטעם בדרך רחוקה - כתב רבנו שלמה: שהיה חוץ לאיסקופת העזרה כל זמן השחיטה; והוא נרמז בנקוד כפי הדעת הזו. ואני תמה עליו: למה תפס לו שיטת רבי אליעזר (משנה פסחים ט , ב)? והנכון לתפוס בשיטתו של רבי עקיבא (שם): מן המודיעית ולחוץ; וכן דעת האמוראין בגמרא (פסחים צג , ב) , דאמר עולא: כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה. והוא פשוטו של מקרא , כי העומד בתחלת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה , דרך רחוקה היא לו ופָטור. ויתכן שטעם הנקודה , שהיא דרך רחוקה לו בעשיית הפסח , לא רחוקה ממש; ולכך חזר ואמר "ובדרך לא היה" (להלן , יג) ולא הזכיר 'רחוקה'. וצוה הכתוב לטמא ולמי שהיה בדרך רחוקה לעשות השני , והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון , ואפילו במזיד , שחייב לעשות השני , כדברי רבותינו (פסחים צג , ב); ולא הזכיר הכתוב אלה אלא לומר שיעשו השני ברשות , ולמנוע הטמא מלעשות הראשון. אבל מי שהיה בדרך - פטור מן הראשון ועושה השני , ואם רצה לצאת בראשון וצוה ושחטו עליו - הורצה; דקיימא לן (ראה פסחים צב , ב): מיחס הוא דחס רחמנא עילויה , ואי עביד , תבא עליו ברכה. ויתכן שלכך הזכיר הכתוב רחוקה , כי בדרך הקרובה בידו לעשות השני או הראשון , שישחטו ויזרקו עליו , ויבא ויאכל לערב.

איש איש כי יהיה טמא לנפש - הוא הדין לשאר הטֻמאות שידָחה עליהם לפסח שני , כמו שביארנו (לעיל , ו - ח) ממה שאמר בסוף "והאיש אשר הוא טהור" (להלן , יג). ואולם אמר טמא לנפש - כי עליו היתה השאלה (ראה לעיל , ז) , ובעבור מה שזכרנו (לעיל , ו - ח) , שיתבאר מזה שדחויה טומאת מת בצבור. או בדרך רחוקה - לפי שהשאלה היתה למשה ביום ארבעה עשר , כמו שאמר "ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא" (לעיל , ו) - למדנו שדרך רחוקה תוגבל לפי 'היום ההוא' , שהוא בתכלית מה שאפשר מעת הזריחה עד חצות , שנכנס זמן חיוב שחיטת הפסח. ולזה שערו חכמים שזה השיעור הוא חמשה עשר מיל , כי כן מהלך אדם בינוני מעת הזריחה עד חצות. ואם היה רחוק מירושלם בעת הזריחה ביום ארבעה עשר יותר מחמשה עשר מיל , הנה הוא נדחה לפסח שני (ראה פסחים צג , ב - צד , א).
ריכוז קישורים