תנ"ך - ויאמר ה' אלי אל־תצר את־מואב ואל־תתגר בם מלחמה כי לא־אתן לך מארצו ירשה כי לבני־לוט נתתי את־ער ירשה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אַל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה: (דברים פרק ב פסוק ט)

טקסט וניקוד:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל־תָּצַר אֶת־מוֹאָב וְאַל־תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא־אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי־לוֹט נָתַתִּי אֶת־עָר יְרֻשָּׁה: (דברים פרק ב פסוק ט)

טקסט בלבד:

ויאמר ה' אלי אל־תצר את־מואב ואל־תתגר בם מלחמה כי לא־אתן לך מארצו ירשה כי לבני־לוט נתתי את־ער ירשה: (דברים פרק ב פסוק ט)

תיקון קוראים:

ויאמר יהוה אלי אל־תצר את־מואב ואל־תתגר בם מלחמה כי לא־אתן לך מארצו ירשה כי לבני־לוט נתתי את־ער ירשה: (דברים פרק ב פסוק ט)
וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תְצוּר עַל מוֹאֲבָאֵי וְלָא תִתגָּרֵי לְמֶעֱבַד עִמְהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּין לָך מֵאֲרַעהוֹן יְרֻתָּא אֲרֵי לִבנֵי לוֹט יְהַבִית יָת לְחָיַת יְרֻתָּא :

ויאמר יי' - ה' בטעמא (אזלא גרש , בראשי פסוקים) בסיפרא: ראה דב' א , מב.

ויאמר יי' - ה' בטע' בסיפ'; תצר - ל'.

ואל תתגר בם מלחמה - לא אסר להם על מואב אלא מלחמה , אבל מייראים היו אותן ונראין להם כשהם מזויינים; לפיכך: "ויגר מואב מפני העם" (במ' כב , ג) - שהיו שוללים ובוזזים אותם. אבל בבני עמון נאמר "אל תתגר בם" (להלן , יט) - שום גרוי; בשכר צניעות אמם , שלא פירסמה על אביה כמו שעשתה בכירה , שקראה שם בנה 'מואב' [על שם אביה] (ראה ב"ק לח , ב). ער - שם המדינה.

נתתי את ער - מואב (ראה במ' כא , כח). יתכן שלְקחהּ סיחון וחזרה למואב באחרונה.

אל תצר את מואב - על אילו אומות הזהיר הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא יכבשו את ארצם , שיהיו סבורים לכבשם: שעיר , עמון ומואב. בשעיר - שבמקומות קורא אותם 'חוי' , כדכתיב "את אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי" (בר' לו , ב) , וסבורים ישראל שהיא ארץ החוי שנתן להם הקדוש ברוך הוא לירש (ראה שמ' ג , ח); ולכך כתיב "ובשעיר ישבו החורים לפנים" (להלן , יב) , כלומר: עיקר שמם 'חורי' , ואינם משבעת עממים; והאי דקרי להו 'חוי' - דאורחי לארעא כחויא. ולקמן מפרש איזה הוא חוי שניתן לישראל (פס' כב). וכן אמרו רבותינו (שבת פה , א) , שהיו מריחין את הקרקע ואומרים: קנה זה יפה לדקלים , וזה יפה לגפנים , וכן לכל מין ומין; ולכך קרי ליה "יושבי הארץ" (בר' לו , כ) , שהיו מיישבין את הארץ בפירותיה מרוב חכמתם. ועמון ומואב - שהיו ישראל סבורים שארצם "ארץ רפאים" (דב' ג , יג) שניתנה לאברהם אבינו , כדכתיב "את הקיני ואת הקניזי... ואת הרפאים" (בר' טו , יט - כ) , וכן כתיב במואב (להלן , יא) , יחשבו עליהם בני אדם שהם רפאים; ואינם , כי "המואבים יקראו להם אימים" (שם) על שהם גדולים ואימתנים , וזהו עיקר שמם , ואינם רפאים ואין לכם דין בארצם. ובעמון כתיב "ארץ רפאים תחשב אף היא" (להלן , כ) - סבורים בני אדם שהיא ארץ רפאים , ואינה כן: "העמונים יקראו להם זמזומים" (שם) - לפי שהם בעלי מחשבה ותחבולת , כמו "כאשר זמם" (דב' יט , יט). וכל אילו עם גדול ורב ורם כענקים , וחכמים , ובוטחין בחכמתן ובגבורתן ומורדין בבורא - והשמידם ונתן אחרים תחתיהם , ומסרם ביד חלשים מהם; אבל אינן מאותן עממין שנִתנו לישראל. אבל שאר אומות , שלא היה להם לישראל שום טענה עליהם - לא הוצרכו ישראל להזהר עליהם , דממאי תיסק אדעתן שיכבשום?

אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה - הנה הסבה בזה היא הסבה בעינה שזכרנו בדבר בני עשו (לעיל , ה). והנה מנע מהם שלא ישימום במצור ולא יתגרו בם מלחמה; וכן מנע זה מבני עמון (ראה להלן , יט).
ריכוז קישורים