כי
יקרא
קן
צפור
לפניך
-
גם
זו
מצוה
מבוארת
מן
"אותו
ואת
בנו
לא
תשחטו
ביום
אחד"
(וי'
כב
,
כח)
,
כי
הטעם
בשניהם
-
לבלתי
היות
לנו
לב
אכזרי
ולא
נרחם.
או:
שלא
יתיר
הכתוב
לעשות
השחתה
לַעקוֹר
המין
,
אע"פ
שהתיר
השחיטה;
והנה
ההורג
האם
והבנים
ביום
אחד
,
או
לוקח
אותם
בהיות
להם
דרור
לעוף
(ע"פ
מש'
כו
,
ב)
,
כאלו
יכרית
במין
ההוא.
וכתב
הרב
ב'מורה
הנבוכים'
(ג
,
מח)
,
כי
טעם
שלוח
הקן
וטעם
"אותו
ואת
בנו
לא
תשחטו
ביום
אחד"
-
כדי
להזהיר
שלא
ישחוט
הבן
בעיני
האם
,
כי
יש
לבהמות
דאגה
גדולה
בזה;
ואין
הפרש
בין
דאגת
האדם
לדאגת
הבהמות
על
בניהם
,
כי
אהבת
האם
וחנותה
לבני
בטנה
(ע"פ
איוב
יט
,
יז)
איננו
נמשך
אחרי
השכל
והדבור
,
אבל
היא
מפעולות
כח
המחשבה
,
המצואה
בבהמות
כאשר
היא
מצואה
באדם.
[ואם
כן
,
אין
עיקר
האיסור
ב"אותו
ואת
בנו"
-
רק
בבנו
ואותו!
אבל
הכל
הרחקה
,
ויותר
נכון:
בעבור
שלא
נתאכזר.]
ואמר
הרב
(מו"נ
ג
,
מח):
ואל
תשיב
עלי
ממאמר
החכמים
(ראה
ברכות
לג
,
ב):
האומר
'על
קן
צפור
יגיעו
רחמיך';
כי
זהו
אחת
משתי
סברות:
סברת
מי
שיראה
כי
אין
טעם
למצות
אלא
חפץ
הבורא;
ואנחנו
מחזיקים
בסברא
השנית
,
שיהיה
בכל
המצות
טעם.
והוקשה
עליו
עוד
(ראה
מו"נ
ג
,
כו)
,
שמצא
בבראשית
רבה
(מד
,
א):
וכי
מה
איכפת
לו
להקדוש
ברוך
הוא
בין
שוחט
מן
הצואר
לשוחט
מן
העורף?
-
הא
לא
נִתנו
המצות
אלא
לצרוף
בהם
את
הבריות
,
שנאמר
"כל
אמרת
אלוה
צרופה"
(מש'
ל
,
ה).
וזה
הענין
שגזר
הרב
במצות
,
שיש
להם
טעם
-
דרך
מבואר
הוא
מאד
,
כי
בכל
אחת
טעם
ותועלת
ותקון
לאדם
,
מלבד
שכרן
מאת
המצַוֶה
בהן
יתברך.
וכבר
אמרו
ז"ל
(ראה
סנה'
כא
,
ב):
מפני
מה
לא
נתגלו
טעמי
תורה
וכו';
ודרשו
(ראה
פסחים
קיט
,
א):
"ולמכסה
עתיק"
(יש'
כג
,
יח)
-
זה
המגלה
דברים
שכסה
עתיק
יומיא;
ומאי
ניהו?
טעמי
תורה.
וכבר
דרשו
בפרה
אדומה
(ראה
תנח'
חוקת
ו)
,
שאמר
שלמה:
על
הכל
עמדתי
,
ופרשה
של
פרה
אדומה
חקרתי
ושאלתי
ופשפשתי
,
"אמרתי
אחכמה
והיא
רחוקה
ממני"
(קה'
ז
,
כג).
ואמר
רבי
יוסי
ברבי
חנינא:
אמר
לו
הקדוש
ברוך
הוא
למשה:
לך
אני
מגלה
טעם
פרה
,
אבל
לאחר
-
חֻקה
,
דכתיב
"והיה
ביום
ההוא
לא
יהיה
אור
יקרות
וקפאון"
(זכ'
יד
,
ו);
'יקפאון'
כתיב:
דברים
המכוסים
מכם
בעולם
הזה
,
עתידין
להיות
צופים
לעולם
הבא
,
כהדין
סמיא
דצפי
,
דכתיב
"והולכתי
עורים
בדרך
לא
ידעו"
(יש'
מב
,
טז)
,
וכתיב
"אלה
הדברים
עשיתים
ולא
עזבתים"
(שם)
-
שכבר
עשיתים
לרבי
עקיבא.
הנה
בארו
,
שאין
מניעת
טעמי
תורה
ממנו
אלא
עורון
בשכלנו
,
ושכבר
נתגלה
טעם
החמורה
שבהן
לחכמי
ישראל;
וכאלה
רבות
בדבריהם
,
ובתורה
ובמקרא
דברים
רבים
מודיעים
כן
,
והרב
הזכיר
מהן.
אבל
אלו
ההגדות
אשר
נתקשו
על
הרב
,
כפי
דעתי
ענין
אחר
להם:
שרצו
לומר
,
שאין
התועלת
במצות
להקדוש
ברוך
הוא
בעצמו
יתברך
,
אבל
התועלת
באדם
עצמו
,
למנוע
ממנו
נזק
או
אמונה
רעה
או
מדה
מגונה
,
או
לזכר
הנסים
ונפלאות
הבורא
יתברך
,
לדעת
את
יי'.
וזהו
'לצרוף
בהן'
-
שיהיו
ככסף
צרוף;
כי
הצורף
הכסף
אין
מעשהו
בלא
טעם
,
אבל
להוציא
ממנו
כל
סיג;
וכן
המצות
-
להוציא
ממנו
כל
אמונה
רעה
ולהודיענו
האמת
ולזכרו
תמיד.
ולשון
זה
האגדה
עצמה
ב'ילמדנו'
(?
ראה
תנ"ב
שמיני
יב)
בפרשת
'זאת
החיה':
וכי
מה
איכפת
לו
להקדוש
ברוך
הוא
בין
שוחט
בהמה
ואוכל
או
נוחר
ואוכל?
כלום
אתה
מועילו
,
או
כלום
אתה
מזיקו?
או
מה
איכפת
לו
בין
אוכל
טהורות
או
אוכל
טמאות?
"אם
חכמת
חכמת
לך"
(מש'
ט
,
יב)!
הא
לא
נתנו
המצות
אלא
לצרוף
בהן
את
הבריות
,
שנאמר
"אמרות
יי'
אמרות
טהורות"
(תה'
יב
,
ז);
"אמרת
יי'
צרופה"
(תה'
יח
,
לא);
למה?
שיהא
מגין
עליך.
הנה
מפורש
בכאן
שבאו
לומר
,
שאין
התועלת
אליו
יתברך
שיצטרך
לאורה
,
כמחושב
מן
המנורה
(ראה
שבת
כב
,
ב)
,
ושיצטרך
למאכל
הקרבנות
וריח
הקטרת
,
כנראה
מפשוטיהם.
ואפילו
הזֵכֶר
לנפלאותיו
(ע"פ
תה'
קיא
,
ד)
,
שצוה
לעשות
לזכר
יציאת
מצרים
ומעשה
בראשית
-
אין
התועלת
,
רק
שנדע
אנחנו
האמת
,
ונזכה
בו
עד
שנהיה
ראוים
להיות
מגן
עלינו;
כי
כבודנו
וסַפְּרֵנו
בתהלותיו
-
מאפס
ותהו
נחשבו
לו
(ע"פ
יש'
מ
,
יז).
והביא
ראיה
מן
השוחט
מן
הצואר
והעורף
,
לומר
שכולן
לנו
ולא
להקדוש
ברוך
הוא
,
לפי
שלא
יתכן
לומר
בשחיטה
שיהא
בה
תועלת
וכבוד
לבורא
יתעלה
בצואר
יותר
מן
העורף
או
הנִחור;
אלא
לנו
הם
,
להדריכנו
בנתיבות
הרחמים
גם
בעת
השחיטה.
והביא
ראיה
אחרת:
או
מה
איכפת
לו
בין
אוכל
טהורות
,
והם
המאכלים
המותרים
,
לאוכל
טמאות
,
והם
המאכלים
האסורים
,
שאמרה
בהם
התורה
"טמאים
המה
לכם"
(וי'
יא
,
כח)?
ורמז
שהוא
להיותנו
נקיי
הנפש
,
חכמים
,
משכילי
האמת.
ואמר:
"אם
חכמת
חכמת
לך"
(מש'
ט
,
יב)
-
הזכירו
כי
המצות
המעשיות
,
כגון
שחיטת
הצואר
,
ללמדנו
המדות
הטובות;
והמצות
הגזורות
במינים
-
לזקק
את
נפשותינו
,
וכמו
שאמרה
תורה:
"ולא
תטמאו
(לפנינו:
תשקצו)
את
נפשותיכם
בבהמה
ובעוף
ובכל
אשר
תרמוש
האדמה
אשר
הבדלתי
לכם
לטמא"
(וי'
כ
,
כה);
אם
כן
כולם
הם
לתועלתנו
בלבד.
וזהו
כמו
שאמר
אליהוא:
"אם
צדקת
מה
תפעל
לו
ורבו
פשעיך
מה
תעשה
לו"
(ראה
איוב
לה
,
ו
-
ז)
,
ואמר:
"או
מה
מידך
יקח"
(שם
,
ז);
וזה
דבר
מוסכם
בכל
דברי
רבותינו.
ושאלו
בירושלמי
בנדרים
(ט
,
א
[מא
,
ב])
,
אם
פותחין
לאדם
בכבוד
המקום
בדברים
שבינו
לבין
המקום
,
והשיבו
על
השאלה
הזאת:
אי
זהו
כבוד
המקום?
כגון
סוכה
שאיני
עושה
,
לולב
שאיני
נוטל
,
תפלין
שאיני
נותן;
והיינו
כבוד
המקום!?
משמע
,
דלנפשיה
הוא
דמהני
,
כהדה:
"אם
צדקת
מה
תתן
לו
או
מה
מידך
יקח.
וחטאת
מה
תפעל
בו
ורבו
פשעיך
מה
תעשה
לו"
(ראה
איוב
לה
,
ז
-
ו).
הנה
בארו
,
שאפילו
הלולב
והסוכה
והתפלין
,
שצוה
בהן
שיהו
לאות
על
ידך
ולזכרון
בין
עיניך
,
כי
ביד
חזקה
הוציאך
יי'
ממצרים
(ראה
שמ'
יג
,
ט)
,
אינן
לכבוד
השם
יתברך
,
אבל
לרחם
על
נפשותינו.
וכבר
סדרו
לנו
בתפלת
יום
הכפורים:
אתה
הבדלת
אנוש
מראש
ותכירהו
לעמוד
לפניך
,
כי
מי
יאמר
לך
מה
תעשה
ואם
יצדק
מה
יתן
לך;
וכן
אמר
בתורה
"לטוב
לך"
(דב'
י
,
יג)
,
כאשר
פירשתי
(שם
,
יב);
וכן
"ויצונו
יי'
אלהינו
לעשות
את...
החקים
האלה...
לטוב
לנו
כל
הימים"
(ראה
דב'
ו
,
כד).
והכונה
בכלם
-
לטוב
לנו
,
ולא
לו
יתברך
ויתעלה;
אבל
כל
מה
שנצטוינו
-
שיהיו
בריותיו
צרופות
ומזוקקות
,
בלא
סיגי
מחשבות
רעות
ומדות
מגונות.
וכן
מה
שאמרו
(ראה
ברכות
לג
,
ב):
לפי
שעושה
מדותיו
של
הקדוש
ברוך
הוא
רחמים
ואינן
אלא
גזרות
-
לומר
,
שלא
חס
האל
על
קן
צפור
ולא
הגיעו
רחמיו
על
"אותו
ואת
בנו"
(וי'
כב
,
כח)
,
שאין
רחמיו
מגיעין
בבעלי
הנפש
הבהמית
למנוע
אותנו
מלעשות
בהם
צרכנו
,
שאם
כן
היה
אוסר
השחיטה;
אבל
טעם
המניעה
-
ללמד
אותנו
מדת
הרחמנות
ושלא
נתאכזר.
כי
האכזריות
תתפשט
בנפש
האדם
,
כידוע
בטבחים
שוחטי
השורים
הגדולים
והחמורים
,
שהם
אנשי
דמים
(ע"פ
תה'
נה
,
כד)
,
זובחי
אדם
(ע"פ
הו'
יג
,
ב)
,
אכזרים
מאד.
ומפני
זה
אמרו
(ראה
משנה
קידושין
ד
,
יד):
טוב
שבטבחים
שותפו
של
עמלק.
והנה
המצות
האלה
בבהמה
ובעוף
-
אינם
רחמים
עליהם
,
אבל
גזרות
בנוּ
,
להדריכנו
וללמד
אותנו
המדות
הטובות.
וכן
יקראו
הם
כל
המצות
שבתורה
,
'עשה'
ו'לא
תעשה'
-
גזרות;
כמו
שאמרו
(ראה
מכיל'
יתרו
בחדש
ו)
במשל
המלך
הנכנס
למדינה;
אמרו
לו
עבדיו:
גזור
עליהם
גזרות!
אמר
להם:
כשיקבלו
מלכותי
אגזור
עליהם
גזירות.
כך
אמר
הקדוש
ברוך
הוא:
קבלתם
מלכותי:
"אנכי
יי'
אלהיך"
(שמ'
כ
,
ב)
-
קבלו
גזרותי:
"לא
יהיה
לך"
וגו'
(שם
,
ג).
אבל
במדרשו
של
רבי
נחוניא
בן
הקנה
(ראה
הבהיר
קד
-
קה)
בשלוח
הקן
-
מדרש
שיש
במצוה
סוד.
אמר
רבי
רחמאי:
מאי
דכתיב
שלח
תשלח
את
האם
,
ולא
אמר
'את
האב'?
אלא
שלח
תשלח
את
האם
-
בתורה
שנקראת
'אם
העולם'
,
דכתיב
"כי
אם
לבינה
תקרא"
(מש'
ב
,
ג).
מאי
ואת
הבנים
תקח
לך?
אמר
רבי
רחמאי:
אותן
בנים
שגדלה;
ומאי
ניהו?
שבעת
ימי
הסוכות
והיינו
ימי
השבוע
וכו'.
והנה
המצוה
רומזת
לענין
גדול
,
ולכך
שכרה
מרובה:
למען
ייטב
לך
והארכת
ימים.