תנ"ך - והיה
בשמעו
את־דברי
האלה
הזאת
והתברך
בלבבו
לאמר
שלום
יהיה־לי
כי
בשררות
לבי
אלך
למען
ספות
הרוה
את־הצמאה:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
וְהָיָ֡ה
בְּשָׁמְעוֹ֩
אֶת־דִּבְרֵ֨י
הָאָלָ֜ה
הַזֹּ֗את
וְהִתְבָּרֵ֨ךְ
בִּלְבָב֤וֹ
לֵאמֹר֙
שָׁל֣וֹם
יִֽהְיֶה־לִּ֔י
כִּ֛י
בִּשְׁרִר֥וּת
לִבִּ֖י
אֵלֵ֑ךְ
לְמַ֛עַן
סְפ֥וֹת
הָרָוָ֖ה
אֶת־הַצְּמֵאָֽה:
(דברים פרק כט פסוק יח)
וְהָיָה
בְּשָׁמְעוֹ
אֶת־דִּבְרֵי
הָאָלָה
הַזֹּאת
וְהִתְבָּרֵךְ
בִּלְבָבוֹ
לֵאמֹר
שָׁלוֹם
יִהְיֶה־לִּי
כִּי
בִּשְׁרִרוּת
לִבִּי
אֵלֵךְ
לְמַעַן
סְפוֹת
הָרָוָה
אֶת־הַצְּמֵאָה:
(דברים פרק כט פסוק יח)
והיה
בשמעו
את־דברי
האלה
הזאת
והתברך
בלבבו
לאמר
שלום
יהיה־לי
כי
בשררות
לבי
אלך
למען
ספות
הרוה
את־הצמאה:
(דברים פרק כט פסוק יח)
והיה
בשמעו
את־דברי
האלה
הזאת
והתברך
בלבבו
לאמר
שלום
יהיה־לי
כי
בשררות
לבי
אלך
למען
ספות
הרוה
את־הצמאה:
(דברים פרק כט פסוק יח)
וִיהֵי
בְּמִשׁמְעֵיהּ
יָת
פִּתגָמֵי
מוֹמָתָא
הָדָא
וִיחַשֵׁיב
בְּלִבֵּיהּ
לְמֵימַר
שְׁלָמָא
יְהֵי
לִי
אֲרֵי
בְּהַרהוּר
לִבִּי
אֲנָא
אָזֵיל
בְּדִיל
לְאוֹסָפָא
לֵיהּ
חֲטָאֵי
שָׁלוּתָא
עַל
זֵידָנוּתָא
:
בשמעו
-
ג':
*שמ'
טז
,
ז;
דב'
כט
,
יח;
תה'
קו
,
מד.
בלבבו
-
ה':
דב'
כט
,
יח;
ש"א
כא
,
יג;
יש'
י
,
ז;
*תה'
טו
,
ב;
דה"ב
לב
,
לא.
וחד:
ובלבבו
-
דנ'
ח
,
כה.
ספות
-
ב':
דב'
כט
,
יח;
יש'
ל
,
א.
בלבבו
ה'
והתברך
בלבבו
לאמר
וישם
דוד
כי
להשמיד
בלבבו
לדעת
כל
בלבבו
ודבר
אמת.
וחד
ובלבבו
יגדיל.
בשמעו
-
ג';
והתברך
-
ל';
בלבבו
-
ה';
ספות
-
ב';
הרוה
-
ל';
הצמאה
-
ל'.
והתברך
בלבבו
-
לשון
'ברכה';
יחשוב
בלבו
ברכת
שלום
לעצמו
,
לאמר:
לא
יבואוני
קללות
הללו
,
אך
שלום
יהיה
לי.
והתברך
בלבו
-
'בינדירא
שוי'
בלעז;
,
כמו
"והתגלח"
(וי'
יג
,
לג);
"והתפלל"
(מ"א
ח
,
מב).
בשרירות
לבי
[אלך]
-
במראית
לבי;
כמו
"אשורנו
ולא
קרוב"
(במ'
כד
,
יז);
כלומר:
מה
שלבי
רואה
לעשות.
למען
ספות
הרוה
וגו'
-
למען
שאוסיף
לו
פורענות
מה
שעשה
עד
הנה
בשוגג
,
והייתי
מעביר
עליהם
,
וגורם
עתה
שאצרפם
עם
המזיד
ואֶפָּרַע
ממנו
הכל.
וכן
תרגם
אונקלוס:
"בדיל
לאוספא
ליה
חטאי
שלותא
[על
זדונותא]"
-
שאוסיף
לו
אני
השגגות
עם
הזדונות.
רוה
-
שוגג
,
שהוא
עליה
כאדם
שִכּוֹר
,
עושה
שלא
מדעת.
צמאה
-
שהוא
עושה
מדעת
ובתאוה.
למען
ספות
הרוה
-
המזיד
,
שמתוך
שובע
הוא
חוטא.
הצמאה
-
לתאבון
,
שאינו
רשע
כעושה
להכעיס
מתוך
שובע.
כי
בשרירות
לבי
-
אלא
בשרירות.
וטעם
את
האלה
הזאת
-
"ארור
האיש
אשר
יעשה
פסל
ומסכה"
(דב'
כז
,
טו
ואי').
והתברך
-
אמר
רבי
יהודה
הלוי
הספרדי
מנוחתו
כבוד
,
כי
והתברך
-
כמשמעו:
כאשר
ישמע
הקללה
,
יתברך
בלבבו
והוא
אומר:
שלום
יהיה
לי
,
כאומר
בשמעו
החרם:
חוץ
ממני!
למען
ספות
-
[אמר
רבי
יהודה
הלוי
נוחו
עדן:
לשון
כריתה
,
כמו
"האף
תספה"
(בר'
יח
,
כג);
כלומר
,
שיחשוב
המתברך
לבטל
דברי
הצדיק
,
שהוא
כנוי
במלת
רוה
עם
דבר
הצמאה.
והנה
כנה
הצדיק
ברוה
,
כמו
"כעץ
שתול
על
מים"
(יר'
יז
,
ח)
,
והרשע
-
בצמאה
,
כמו
"כערער
בערבה"
(שם
,
ו)
,
]
ויחשוב
כי
ברכתו
בלבו
תפסיק
הקללה.
ויפה
פירש
,
לולי
שמלת
רוה
-
תאר
השם
,
והיה
ראוי
להיות
'ריווי
את
הצמא'.
ויאמר
רבי
יונה
הספרדי
המדקדק
(השרשים:
'רוה')
כי
טעמו:
בעבור
שיראה
שיכלה
התם
עם
הרשע
(ע"פ
איוב
ט
,
כב)
,
על
כן
יחשוב
בלבו
רע.
ואין
זה
נכון
,
בעבור
שלום
יהיה
לי.
ולפי
דעתי
,
שמלת
ספות
-
כמו
"ספות
חטאת"
(יש'
ל
,
א);
והטעם:
שלום
יהיה
לי
אע"פ
שאלך
בשרירות
לבי
,
כי
בצדקת
הצדיקים
אחיה;
כי
הם
רבים
,
ואני
יחיד
חוטא.
על
כן
כתוב
אחריו
"לא
יאבה
יי'
סלוח
לו
כי
אז"
(פס'
יט)
-
והטעם:
מיד
-
יכרת.
גם
זה
הפסוק
לעֵד
על
פירושי
במלת
"ונסלח
לו"
(במ'
טו
,
כח).
והנה
ספות
-
כי
הרוה
תוסיף
על
הצמאה;
ומישל
הצדיק
ברוה
,
כטעם
"כעץ
שתול
על
פלגי
מים"
(תה'
א
,
ג)
,
והרשע
בצמאה
-
"כערער
בערבה"
(יר'
יז
,
ו).
והעד
,
שכתוב
בתחלה
"שורש
פורה
ראש"
(פס'
יז)
,
והוא
במקום
צמא.
ולכך
אני
רוצה
שתהיו
כולכם
בברית
ובאלה
ובשבועה
(ראה
לעיל
,
ט
-
יא);
שאם
יהיה
אחד
מכם
שלא
יהיה
בברית
-
והיה
בשמעו
את
דברי
האלה
הזאת
והתברך
בלבבו
לאמר
שלום
יהיה
לי
כי
בשרירות
-
שיאמר:
מה
לי
בצער
הזה?
הלא
לא
קבלתי
האלה!
שלום
לי
כשאלך
בשרירות
לבי
,
כי
אני
לא
קבלתי
האלות
הללו.
למען
שירצה
לספות
הרוה
-
שירצה
להוסיף
ולעשות
חטאים
שהוא
רָוֶה
ושבע
מהם
,
שאינו
תאב
להם
,
שאין
בהם
יצר
הרע
,
כגון
לבישת
שעטנז
וזריעת
כלאים
-
עם
חטאים
שהוא
תאב
וצמא
,
כגון
גזל
ועריות;
ויעשה
כל
שלבו
חפץ
,
שהרי
לא
קיבל
האלות
והשבועה
והברית
,
ויבא
בטענה.
והתברך
בלבבו
לאמר
-
כשישמע
האחרים
מתקללים
באלות
האלה
,
הוא
יתברֵך
במחשבתו
ויאמר
בלבו:
שלום
יהיה
לי
מכל
אלה
,
כאשר
אלך
בתאות
לבי.
והשם
לא
יסלח
לו
,
אבל
יעשן
עליו
אפו
אז
כשיחטא
,
לדור
או
לדורות.
או
יהיה
טעם
כי
-
לאמר:
יהיה
לי
שלום
בעבור
שאינני
מקבל
עלי
השבועה
,
כי
בשרירות
לבי
אלך
כל
ימי
,
וכל
חפצי
אעשה.
ולא
יאבה
יי'
,
בעבור
שאיננו
מקבל
אלתו
,
לסלוח
לו
,
אבל
יעשן
עליו
אפו
,
כיון
שבא
בבריתו
לפני
עם
כל
ישראל
(ראה
לעיל
,
ט
-
יא).
התאוה
הגוברת
ומתחזקת
בלב
תקרֵא
'שרירות'
,
כלשון
חכמים
(ראה
ב"ב
קס
,
ב):
שריר
וקיים;
וכן
"בשרירי
בטנו"
(איוב
מ
,
טז).
ופירוש
למען
ספות
הרוה
את
הצמאה
-
להוסיף
השְׂבֵעה
עם
המתאוה.
כי
נפש
שבעה
תקרֵא
'רוה'
,
כענין
"ורויתי
נפש
הכהנים
דשן
ועמי
את
טובי
ישבעו"
(יר'
לא
,
יג);
"והיתה
נפשם
כגן
רוה"
(שם
,
יא);
והמתאוה
תקרא
'צמאה':
"צמאה
לך
נפשי"
(תה'
סג
,
ב).
והטעם
,
כי
נפש
האדם
הרוה
,
שאיננה
מתאוה
לדברים
הרעים
לה
,
כאשר
תבא
בלבו
קצת
תאוה
והוא
ימלא
תאותו
-
אז
יוסיף
בנפשו
תאוה
יתירה
,
ותהיה
צמאה
מאד
לדבר
ההוא
שאכל
או
שעשה
,
יותר
מבראשונה;
ותתאוה
עוד
לדברים
רעים
שלא
היתה
מתאוה
להם
מתחלה.
כי
המתאוה
לזמת
הנשים
היפות
-
כשיהיה
שטוף
בזמתן
,
תבואהו
תאוה
לבא
על
הזכור
והבהמה;
וכיוצא
בזה
בשאר
התאוות.
וכענין
שהזכירו
חכמים
(ראה
סוכה
נב
,
ב):
משביעו
-
רעב
,
מרעיבו
-
שבע.
ולכך
יאמר
הכתוב
בהולך
בשרירות
לבו
,
שהוא
,
אם
ימלא
נפשו
בַּתאוות
השְרירוֹת
והחזקות
עליו
אשר
היא
צמאה
להן
,
יוסיף
נפשו
הרוה
עם
הצמאה
,
כי
יתאוה
ויצמא
למה
שהיה
שָׂבע
ממנו
,
ולאשר
השביע
נפשו
בו.
ולפי
שהזכיר
"שרש
פורה"
(לעיל
,
יז)
-
אמר
כלשון
הזה
,
כי
יוסיף
השרש
ההוא
כִּפָּתו
אשר
היא
רוה
ורעננה
(ע"פ
איוב
טו
,
לב)
עם
הצמאה
,
ותשובנה
כולן
צמאות.
ואין
'למען'
במקום
הזה
טעם
-
שאלך
בשרירות
לבי
בעבור
שאֶסְפֶּה
הרוה
עם
הצמאה
-
אבל
הוא
כמו
"לספות"
(במ'
לב
,
יד):
יאמר
הכתוב
,
כי
בעבור
זה
יהיה
כך.
כי
בכל
סבה
עם
עלול
יאמר
'למען'
,
בין
שיעשה
אדם
הגורם
לִרְצותו
בעלול
,
כמו
"למען
אשר
ייטב
לך"
(ראה
דב'
ו
,
יח)
,
בין
שיהיה
כן
שלא
מדעתו
,
כמו
"למען
למוג
לב"
(יח'
כא
,
כ);
"למען
יאשמו"
(יח'
ו
,
ו);
"כספם
וזהבם
עשו
להם
עצבים
למען
יכרת"
(הו'
ח
,
ד);
ורבים
כאלה.
זה
הטוב
והישר
בעינַי
בפסוק
הזה
מכל
הנכתב
עליו
בהרבה
פנים.
גם
יתכן
לפרש
,
שהוא
שב
אל
"שורש
פורה
ראש
ולענה"
(לעיל
,
יז):
יאמר
,
כי
יתברך
בלבבו
לאמר:
שלום
יהיה
לי
,
למען
שיוסיף
פֹּארָתו
הרוה
,
אשר
תגדל
ותצמיח
הלענה
וראש
,
על
הצמאה
אשר
לא
היתה
צומחת.
או
יהיה
הרוה
-
כנוי
ללענה
הנזכרת:
שיוסיף
הלענה
הרוה
,
הצומחת
וגדלה
מאד
,
על
הצמאה
אשר
לא
היתה
גדלה
,
רק
מעט
,
ותהיינה
שתיהן
צומחות.
והכונה
לומר
,
כי
כל
אשר
ישמע
האלה
ויתברך
ממנה
ויתחזק
בשרירותו
-
סעיפיו
ישיבוהו
לחטוא
ויצמיחו
פשעים
יותר
מבראשונה.
וגם
זה
פירוש
נכון.
יעשן
אף
יי'
וקנאתו
באיש
ההוא
-
אָלַת
היחיד:
איש
או
אשה
(ראה
לעיל
,
יז).
ומחה
יי'
את
שמו
-
אָלַת
המשפחה
(ראה
שם)
,
כי
שם
אחד
לראש
בית
אבותם
(ע"פ
במ'
יז
,
יח).
פן
יש
בכם
איש
או
אשה
או
משפחה
או
שבט
-
לפי
שזה
הדבר
מגונה
התחיל
בפחוּת
,
והוא
היחיד
או
היחידה
,
ואחר
זה
זכר
המשפחה
שהיא
כוללת
אנשים
רבים
,
ואחר
זה
זכר
השבט
שהוא
כולל
משפחות
רבות.
ואמר:
פן
יש
בכם
איש
או
אשה
או
משפחה
או
שבט
אשר
לבבו
פונה
היום
מעם
השם
יתעלה
ללכת
אחרי
אלהי
הגוים
שזכרנו
,
שעברנו
בהם;
שמא
יש
בכם
שרש
שיפרה
ממנו
דבר
מר
מאד
כמו
ראש
ולענה.
והיה
בשמעו
את
דברי
הקללות
האלה
אשר
עליהם
נכרת
הברית
מהשם
יתעלה
את
בני
ישראל
,
יחשוב
בלבו:
הנה
אני
אהיה
נקי
מהקללות
האלה
,
ויהיה
לי
שלום
,
ואתברך
כאשר
אִמָשֵך
למה
שתביאני
אליו
בחירתי
,
ולא
אשתדל
לעיין
בדברי
התורה
,
איזה
דבר
ראוי
לי
לעשות
ואיזה
דבר
ראוי
שאמנע
ממנו
,
כדי
שתהיה
נוספת
הרוה
עם
הצמאה.
והנה
קרא
התורה
צמאה
,
כי
בעלי
התאוות
ישארו
צמאים
מאד
עמה
,
וקרא
רוה
ההִלוּך
בדרכי
לבו
(ע"פ
קה'
א
,
ט)
,
כי
בו
תרוה
נפשו
ממה
שהוא
מתאווה
אליו
ולא
תצמא.
או
ירצה
באמרו
שלום
יהיה
לי
כי
בשרירות
לבי
אלך
-
שיוסיף
על
דברי
תורה
במחשבתו
ההִלוּך
בדרכי
לבו
,
ויאמר
בברכות
,
שאם
יהלך
בדרכי
לבו
יהיה
ברוך
,
כשלא
יכוין
לעבור
על
דברי
תורה.