תנ"ך - לא־יאבה
ה'
סלח
לו
כי
אז
יעשן
אף־ה'
וקנאתו
באיש
ההוא
ורבצה
בו
כל־האלה
הכתובה
בספר
הזה
ומחה
ה'
את־שמו
מתחת
השמים:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
לֹא־יֹאבֶ֣ה
יְהוָה֘
סְלֹ֣חַֽ
לוֹ֒
כִּ֣י
אָ֠ז
יֶעְשַׁ֨ן
אַף־יְהוָ֤ה
וְקִנְאָתוֹ֙
בָּאִ֣ישׁ
הַה֔וּא
וְרָ֤בְצָה
בּוֹ֙
כָּל־הָ֣אָלָ֔ה
הַכְּתוּבָ֖ה
בַּסֵּ֣פֶר
הַזֶּ֑ה
וּמָחָ֤ה
יְהוָה֙
אֶת־שְׁמ֔וֹ
מִתַּ֖חַת
הַשָּׁמָֽיִם:
(דברים פרק כט פסוק יט)
לֹא־יֹאבֶה
יְהוָה
סְלֹחַ
לוֹ
כִּי
אָז
יֶעְשַׁן
אַף־יְהוָה
וְקִנְאָתוֹ
בָּאִישׁ
הַהוּא
וְרָבְצָה
בּוֹ
כָּל־הָאָלָה
הַכְּתוּבָה
בַּסֵּפֶר
הַזֶּה
וּמָחָה
יְהוָה
אֶת־שְׁמוֹ
מִתַּחַת
הַשָּׁמָיִם:
(דברים פרק כט פסוק יט)
לא־יאבה
ה'
סלח
לו
כי
אז
יעשן
אף־ה'
וקנאתו
באיש
ההוא
ורבצה
בו
כל־האלה
הכתובה
בספר
הזה
ומחה
ה'
את־שמו
מתחת
השמים:
(דברים פרק כט פסוק יט)
לא־יאבה
יהוה
סלח
לו
כי
אז
יעשן
אף־יהוה
וקנאתו
באיש
ההוא
ורבצה
בו
כל־האלה
הכתובה
בספר
הזה
ומחה
יהוה
את־שמו
מתחת
השמים:
(דברים פרק כט פסוק יט)
לָא
יֵיבֵי
יְיָ
לְמִשׁבַּק
לֵיהּ
אֲרֵי
בְכֵין
יִתקַף
רֻגזָא
דַייָ
וְחִמתֵּיהּ
בְּגֻברָא
הַהוּא
וְיִדבְּקוּן
בֵּיהּ
כָּל
לְוָטַיָא
דִּכתִיבִין
בְּסִפרָא
הָדֵין
וְיִמחֵי
יְיָ
יָת
שְׁמֵיהּ
מִתְּחוֹת
שְׁמַיָא
:
יעשן
-
ב':
דב'
כט
,
יט;
תה'
עד
,
א.
בָאיש
-
ה'
(בתורה):
בר'
יט
,
ט;
כו
,
יא;
וי'
כ
,
ג
,
ה;
דב'
כט
,
יט.
ומחה
-
ד':
במ'
ה
,
כג;
לד
,
יא;
דב'
כט
,
יט;
יש'
כה
,
ח.
לא
-
יאבה
-
ל';
סלח
-
ל'
וחס';
יעשן
-
ב'
אפר;
ורבצה
-
ל';
ומחה
-
ד'.
יעשן
אף
[יי']
-
על
ידי
כעס
הגוף
מתחמם
,
ועשן
יוצא
מן
האף;
וכן
"עלה
עשן
באפו"
(ש"א
כב
,
ט).
ואע"פ
שאין
זו
לפני
המקום
,
הכתוב
משמיע
האזן
כדרך
שהיא
רגילה
ויכולה
לשמוע
,
כפי
דרך
הארץ.
וקנאתו
-
לשון
חימה;
ובלעז
'אינפרנמנט'
,
אחיזת
לבישת
נקמה
,
ואינו
מעביר
על
המידה.
כי
אז
יעשן
-
לא
יאבה
סלוח
לו
,
אלא
אז
יעשן.
יעשן
-
ישרפנו
אש
האף
עד
שיֵראה
העשן.
והנה
אם
הוא
יחיד
-
ימות
מיד
,
ואם
היא
משפחה
-
ורבצה
בו
כל
האלה;
והטעם
,
שתרבץ
האלה
במשפחה
עד
שימחה
שמה.
ואם
הוא
שבט
-
והבדילו
יי'
לרעה.
וכמוהו
"והיה
ליי'
והעליתיהו
עולה"
(שו'
יא
,
לא)
,
כאשר
פרשתי
(ראה
רמב"ן
וי'
כז
,
כט).
אבל
עכשיו
,
שתבואו
כולכם
בברית
ותקבלו
האלות
והשבועה
עליכם
,
תדעו
שהעובר
על
השבועה
-
לא
יאבה
יי'
סלוח
לו
כי
אז
יעשן
אף
יי'
וקנאתו
-
שהתניתם
לו
לומר:
לעמוד
בברית.
אם
לא
תעמודו
ומתוך
כך
שתקבלו
הקללות
לא
תבואו
לידי
מחשבות
רעות
הללו
,
ותעמדו
בברית.
שאם
לא
תעמדו
,
ירבצו
בכם
כל
הקללות
שקבלתם
,
הכתובה
בספר
הזה.
ומחה
יי'
את
שמו
-
של
עובד
(עבודה
זרה)
מתחת
השמים
-
שלא
יהא
לו
נין
ושריד
במגוריו
(ע"פ
איוב
יח
,
יט).
והתברך
בלבבו
לאמר
-
כשישמע
האחרים
מתקללים
באלות
האלה
,
הוא
יתברֵך
במחשבתו
ויאמר
בלבו:
שלום
יהיה
לי
מכל
אלה
,
כאשר
אלך
בתאות
לבי.
והשם
לא
יסלח
לו
,
אבל
יעשן
עליו
אפו
אז
כשיחטא
,
לדור
או
לדורות.
או
יהיה
טעם
כי
-
לאמר:
יהיה
לי
שלום
בעבור
שאינני
מקבל
עלי
השבועה
,
כי
בשרירות
לבי
אלך
כל
ימי
,
וכל
חפצי
אעשה.
ולא
יאבה
יי'
,
בעבור
שאיננו
מקבל
אלתו
,
לסלוח
לו
,
אבל
יעשן
עליו
אפו
,
כיון
שבא
בבריתו
לפני
עם
כל
ישראל
(ראה
לעיל
,
ט
-
יא).
התאוה
הגוברת
ומתחזקת
בלב
תקרֵא
'שרירות'
,
כלשון
חכמים
(ראה
ב"ב
קס
,
ב):
שריר
וקיים;
וכן
"בשרירי
בטנו"
(איוב
מ
,
טז).
ופירוש
למען
ספות
הרוה
את
הצמאה
-
להוסיף
השְׂבֵעה
עם
המתאוה.
כי
נפש
שבעה
תקרֵא
'רוה'
,
כענין
"ורויתי
נפש
הכהנים
דשן
ועמי
את
טובי
ישבעו"
(יר'
לא
,
יג);
"והיתה
נפשם
כגן
רוה"
(שם
,
יא);
והמתאוה
תקרא
'צמאה':
"צמאה
לך
נפשי"
(תה'
סג
,
ב).
והטעם
,
כי
נפש
האדם
הרוה
,
שאיננה
מתאוה
לדברים
הרעים
לה
,
כאשר
תבא
בלבו
קצת
תאוה
והוא
ימלא
תאותו
-
אז
יוסיף
בנפשו
תאוה
יתירה
,
ותהיה
צמאה
מאד
לדבר
ההוא
שאכל
או
שעשה
,
יותר
מבראשונה;
ותתאוה
עוד
לדברים
רעים
שלא
היתה
מתאוה
להם
מתחלה.
כי
המתאוה
לזמת
הנשים
היפות
-
כשיהיה
שטוף
בזמתן
,
תבואהו
תאוה
לבא
על
הזכור
והבהמה;
וכיוצא
בזה
בשאר
התאוות.
וכענין
שהזכירו
חכמים
(ראה
סוכה
נב
,
ב):
משביעו
-
רעב
,
מרעיבו
-
שבע.
ולכך
יאמר
הכתוב
בהולך
בשרירות
לבו
,
שהוא
,
אם
ימלא
נפשו
בַּתאוות
השְרירוֹת
והחזקות
עליו
אשר
היא
צמאה
להן
,
יוסיף
נפשו
הרוה
עם
הצמאה
,
כי
יתאוה
ויצמא
למה
שהיה
שָׂבע
ממנו
,
ולאשר
השביע
נפשו
בו.
ולפי
שהזכיר
"שרש
פורה"
(לעיל
,
יז)
-
אמר
כלשון
הזה
,
כי
יוסיף
השרש
ההוא
כִּפָּתו
אשר
היא
רוה
ורעננה
(ע"פ
איוב
טו
,
לב)
עם
הצמאה
,
ותשובנה
כולן
צמאות.
ואין
'למען'
במקום
הזה
טעם
-
שאלך
בשרירות
לבי
בעבור
שאֶסְפֶּה
הרוה
עם
הצמאה
-
אבל
הוא
כמו
"לספות"
(במ'
לב
,
יד):
יאמר
הכתוב
,
כי
בעבור
זה
יהיה
כך.
כי
בכל
סבה
עם
עלול
יאמר
'למען'
,
בין
שיעשה
אדם
הגורם
לִרְצותו
בעלול
,
כמו
"למען
אשר
ייטב
לך"
(ראה
דב'
ו
,
יח)
,
בין
שיהיה
כן
שלא
מדעתו
,
כמו
"למען
למוג
לב"
(יח'
כא
,
כ);
"למען
יאשמו"
(יח'
ו
,
ו);
"כספם
וזהבם
עשו
להם
עצבים
למען
יכרת"
(הו'
ח
,
ד);
ורבים
כאלה.
זה
הטוב
והישר
בעינַי
בפסוק
הזה
מכל
הנכתב
עליו
בהרבה
פנים.
גם
יתכן
לפרש
,
שהוא
שב
אל
"שורש
פורה
ראש
ולענה"
(לעיל
,
יז):
יאמר
,
כי
יתברך
בלבבו
לאמר:
שלום
יהיה
לי
,
למען
שיוסיף
פֹּארָתו
הרוה
,
אשר
תגדל
ותצמיח
הלענה
וראש
,
על
הצמאה
אשר
לא
היתה
צומחת.
או
יהיה
הרוה
-
כנוי
ללענה
הנזכרת:
שיוסיף
הלענה
הרוה
,
הצומחת
וגדלה
מאד
,
על
הצמאה
אשר
לא
היתה
גדלה
,
רק
מעט
,
ותהיינה
שתיהן
צומחות.
והכונה
לומר
,
כי
כל
אשר
ישמע
האלה
ויתברך
ממנה
ויתחזק
בשרירותו
-
סעיפיו
ישיבוהו
לחטוא
ויצמיחו
פשעים
יותר
מבראשונה.
וגם
זה
פירוש
נכון.
יעשן
אף
יי'
וקנאתו
באיש
ההוא
-
אָלַת
היחיד:
איש
או
אשה
(ראה
לעיל
,
יז).
ומחה
יי'
את
שמו
-
אָלַת
המשפחה
(ראה
שם)
,
כי
שם
אחד
לראש
בית
אבותם
(ע"פ
במ'
יז
,
יח).
כי
אז
יעשן
אף
יי'
וקנאתו
באיש
ההוא
-
אמר
,
כי
בזה
התנאי
שחשב
בלבו
לא
ימלט
משיגיעו
לו
אלו
הקללות.
ואם
היה
חוטא
בזה
האופן
יחיד
או
יחידים
,
ימחה
השם
יתעלה
את
שמם
מתחת
השמים
ולא
ישאר
להם
שום
זכר.