תנ"ך - דברים פרק לב פסוק יג - ירכבהו על־במותי ארץ ויאכל תנובת שדי וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־בָּ֣מֳותֵי אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר: (דברים פרק לב פסוק יג)

טקסט וניקוד:

יַרְכִּבֵהוּ עַל־בָּמֳותֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר: (דברים פרק לב פסוק יג)

טקסט בלבד:

ירכבהו על־במותי ארץ ויאכל תנובת שדי וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור: (דברים פרק לב פסוק יג)

תיקון קוראים:

ירכבהו על־במותי ארץ ויאכל תנובת שדי וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור: (דברים פרק לב פסוק יג)
אַשׁרִינוּן עַל תֻּקפֵי אַרעָא וְאוֹכֵילִנוּן בִּזַת סָנְאֵיהוֹן יְהַב לְהוֹן בִּזַת שַׁלִיטֵי קִרוִין וְנִכסֵי יָתְבֵי כַרכִּין תַּקִיפִין :

במותי - ג' מלא: דב' לב , יג; יש' נח , יד; מי' א , ג. ארץ - י"ד בקמץ: דב' לב , יג; יש' יד , ט , כא; לג , ט; מד , כג; מט , יג; נא , יג , טז; נב , י; יר' ט , יח; טז , יט; לא , ז; זכ' יב , א; תה' מד , ד. וכל אתנחתא וסופי פסוקים דכותהון בר מן ד' (בלישנא): תה' לה , כ; מח , יא; מש' ל , יד , כא.

במותי ג' מל' ירכבהו והרכבתיך וירד ודרך. ארץ י"ד קמצ' וסימנהון ירכבהו שאול הכינו אבל רנו רנו ואשם חשף ותשכח נהי הנני יי' עזי משא בחרבם. וכל אתנח' וסופ' פסוק' דכות' בר מן ד' רגעי קצוי עניים רגזה.

ירכבהו - ל' וחס'; במותי - ג' מל'; ארץ - י"ד; וינקהו - ל'.

ירכיבהו על במתי (בנוסחנו: במותי) ארץ - כל המקרא כתרגומו (ראה סוטה יא , ב). ירכיבהו - על שם שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות (ראה ספ"ד שטז). ויאכל תנובת שדי - אילו פירות ארץ ישראל , שֶקלין לָנוּב ולהתבשל מכל פירות הארץ (ראה ספ"ד שטז). ויניקהו דבש מסלע - מעשה שאמר אחד לבנו בסיכני: הבא לנו קציעות מן החבית; הלך ומצא דבש צף על פיה , אמר לו: זו של דבש היא; אמר לו: השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה. ושמן מחלמיש צור - אילו זיתים של גוש חלב (ראה ספ"ד שטז). חמאת בקר וחלב צאן - זה היה בימי שלמה , שנאמר "[ויהי לחם שלמה] עשרה בקר בריאים ועשרה (לפנינו: ועשרים) בקר רעי ומאה צאן" (מ"א ה , ג; ראה ספ"ד שיז). עם חלב כרים - זה היה בימי עשרת השבטים , שנאמר "אוכלים כרים מצאן" (עמ' ו , ד; ראה ספ"ד שיז). עם חלב כליות חטה - זה היה בימי שלמה , שנאמר "ויהי לחם שלמה" וגו' (מ"א ה , ב; ראה ספ"ד שיז). ודם ענב תשתה חמר - בימי עשרת השבטים: "השותים במזרקי יין" (עמ' ו , ו; ראה ספ"ד שיז). במתי ארץ - לשון גובה. שדי - כמו 'שדה'. חלמיש צור - תוקפו וחוזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד "חלָמיש" (תה' קיד , ח) , וכשהוא דבוק נקוד חַלְמִיש. חמאת בקר - הוא שומן הנלקט על גבי חָלב. וחֲלב צאן - חָלָב של צאן; וכשהוא דבוק נקוד חֲלֵב , וכן: "בחלב אמו" (שמ' כג , יט). כרים - כבשים. ואילים - כמשמעו. בני בשן - אותן של בשן היו שמנים. כליות חטה - חטים שמנים כחלב כליות , וגסין ככוליא (ראה ספ"ד שיז). ודם ענב... - היה שותה טוב וטעם יין חשוב. 'חֲמַר' 'יין' בלשון ארמי; חמר - אין זה שם דבר אלא לשון 'משובח בטעם' , ובלעז 'ווינוש'. [(תוספת מרדכי:) חמר כמו 'חמר' , שם דבר: יין; כמו שתאמר "כרם זית" (שו' טו , ה) תאמר "כרם חמר" (יש' כז , ב); 'כרם' - לשון קיבוץ. ואם כדבריו , ינקד 'חמר' , כמו שכן , שמן , חמץ , ערל , טמא; כולן קמצין וטעם לרע. וזה חמר נהפך , לסוף פסוק. וכך פתרונו: ותשתה חמר - דם ענב אדום שהוא חשוב]. ועוד יש לפרש שתי מקראות הללו אחר תרגומו של אונקלוס: "אשרינון על תוקפי ארעא" וגו' (לעיל , יג).

על במותי ארץ , "במתי ארץ" (עמ' ד , יג) - ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. דבש תמרים ושמן זיתים שגדילים על ההרים.

ירכיבהו על במותי ארץ - ארץ כנען , שהיא אמצעית כל הישוב. וירכיבהו - לשון צחות. במותי - לא ישתנו (ראה יש' נח , יד) , מגזרת "על במותימו תדרוך" (דב' לג , כט); ואין כמוהו "ואת רשעים בְּמותיו" (ראה יש' נג , ט). תנובת - כמו 'פרי' , מגזרת "חיל כי ינוב" (תה' סב , יא). שדי - תואר השם , על משקל 'חכם' , והיו"ד תחת ה"א , כו"ו "שלו הייתי" (איוב טז , יב); והעד: "יעלז שדי" (תה' צו , יב) , שהוא לשון יחיד. ויניקהו דבש - דרך משל , כמו "יטפו ההרים עסיס" (יואל ד , יח); והטעם: רוב הדבש והשמן , כי מארץ כנען יובלו , כי כן כתוב (ראה יח' כז , יז). מחלמיש - רפה הלמ"ד , כי הוא דבק; והנה הוא הפך "מצור החלמיש" (דב' ח , טו); וכן "חרבות צורים" (יהו' ה , ב) עם "צור חרבו" (תה' פט , מד).

ירכיבהו על במותי ארץ - שהשליטו על שדי הארץ שהם גבוהים כבמות , ועל מבצריהם; כמו "ואתה על במותימו תדרוך" (דב' לג , כט). ויאכל תנובות שדי - מאחר שבאו לארץ אכלו תנובות שדה , כדכתיב "וישבות המן ממחרת באוכלם מעבור הארץ" (יהו' ה , יב): כיון שבאו לארץ לא רצה להאכילם מן , שלא יתרשלו לכבוש את הארץ; אבל כיון שפסק להם המן התחזקו לכבוש הארץ , שיהא להם מאכל , ובתים מלאים כל טוב (ע"פ דב' ו , יא). לטובתם נתכוון , ולכך מונה אותם עם החסדים שעשה להם. ויניקהו דבש מסלע - הדבורים עושים דבש בנקיקי הסלעים , ואף התמרים גדֵילים בסלעים , שעושין מהם. ושמן מחלמיש צור - שיהיו הזתים גדילים בסלעים. ואותם שבסלעים טובים מן אותם שבבקעה , לפי שהשמש זורח עליהם תדיר וממתקם , כדכתיב "וממגד תבואות שמש" (דב' לג , יד) , וכתיב "במרעה טוב ארעה אתכם בהר (בנוסחנו: ובהרי) מרום ישראל" (ראה יח' לד , יד); כי פירות שבהרים מתוקים , והיינו: חזקים ומשתמרים , לפי שאינם גדֵילים על רוב מים.

ואחר זה הרכיבם השם יתעלה על במותי ארץ לתת להם ארץ הגוים האלה , עם תכלית חוזק הרי הארץ ההיא וגובהם וחוזק הערים הבצורות אשר שם. ושם אכל ישראל תנובות שדי , עם היותם באותם ההרים שאינם ראויים על הרוב לנתינת פירות , וזה רמז אל השלל הרב אשר מצאו שם. והנה הניק אותם דבש מהמקום שהיה בלתי ראוי שיצא ממנו , והוא הסלע , והשקה אותם שמן מהמקום שהיה בלתי ראוי שיצא ממנו והוא צור החלמיש. ואמנם אמר זה לפי שכבר נתן להם השם יתעלה מצד ההשגחה הפרטית מה שלא היה ראוי להם מצד ההשגחה הכוללת. והנה האכילם שם כל מיני מעדנים ונתן להם שלל רב מהגוים בכללם , מן היותר חזקים עד היותר חלושים.

ירכיבהו על במתי ארץ - רוצה לומר: ינחילהו ארץ כנען שהיא גבוהה. ויניקהו דבש מסלע - רוצה לומר: מהמקום שהוא בלתי ראוי לצאת ממנו דבש. וזה רמז לארץ סיחון שזכו ישראל על ידו להיות להם קצת ארץ מואב ובני עמון (ראה במ' כא , כו); ולולי היותם מסיחון לא היו זוכים בו , כי כבר הזהירם השם יתעלה שלא יגעו בנחלת מואב ובני עמון (ראה דב' ב , ט , יט). ואפשר ששב זה אל כל ארץ ישראל , כי לא היתה ראויה להם עדיין לולי דבקות ההשגחה האלהית בהם , ולזה אמר שהאכילם דבש מסלע. ושמן מחלמיש צור - והוא הסלע החזקה.