תנ"ך - ויהי־איש מהר־אפרים ושמו מיכיהו:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַֽיְהִי־אִ֥ישׁ מֵהַר־אֶפְרָ֖יִם וּשְׁמ֥וֹ מִיכָֽיְהוּ: (שופטים פרק יז פסוק א)

טקסט וניקוד:

וַיְהִי־אִישׁ מֵהַר־אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ: (שופטים פרק יז פסוק א)

טקסט בלבד:

ויהי־איש מהר־אפרים ושמו מיכיהו: (שופטים פרק יז פסוק א)

תיקון קוראים:

ויהי־איש מהר־אפרים ושמו מיכיהו: (שופטים פרק יז פסוק א)
וַהֲוָה גֻברָא מִטוּרָא דְבֵית אֶפרָיִם וּשׁמֵיהּ מִיכָה :

אפרים - ד' (בקמץ): *במ' יג , ח; שו' יז , א; הו' ד , יז; יג , יב; וכל אתנחתא וסופי פסוקים דכותהון. מיכיהו - ד': שו' יז , א , ד; יר' לו , יא , יג. וכל מלכים , ומן 'אלה המשרתים' (דה"ב יז , יט) עד סופה דסיפרא דכותהון בר מן ב' 'מיכה': דה"ב יח , יד; לד , כ.

מיכיהו ד' ויהי איש וישב את הכסף וישמע ויגד להם. וכל מלכים ומן אלה המשרתים עד סופה דסיפ' דכותהון מיכיהו בר מן ב' מיכה ויבא אל המלך ואת עבדון בן מיכה.

אפרים - ד' וכל אתנ' וסופ' פסו' דכות'; מיכיהו - ד'.

ויהי איש מהר אפרים - אע"פ שנכתבו שתי פרשיות הללו בסוף הספר , של מיכה ושל פילגש בגבעה , בתחילת השופטים היה , בימי עתניאל בן קנז , שנאמר "וישימו להם בני דן את הפסל כל ימי היות בית האלהים בשילה" (שו' יח , ל - לא; המובאה מורכבת מיסודות של שני הפסוקים); למדנו , שכל ימי משכן שילה היה פסל מיכה. ובפילגש בגבעה נאמר על יבוס שבירושלים: "לא נסור אל עיר נכרי" (שו' יט , יב); למדנו שעדיין לא כבשו את ירושלם , והיא נכבשה לאחר יהושע מיד , כאמור בראש הספר (שו' א , ח).

ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו , - כתוב ב'סדר עולם' (יב) , כי בימי כושן היה פסלו שלמיכה , שנאמר "וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלהים בשילה" (שו' ח , לא) , ובימיו היתה פילגש בגבעה , שנאמר "ויקם וילך ויבא אל נכח יבוס היא ירושלם" (שו' יט , י) , ואומר "לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה" (שם , יב). ואם מפני הפסוקים האלה אמר , אם כן אף בימי יהושע היה פסל מיכה , כי בימיו השכינו אהל מועד בשילה אחר ארבע עשרה שנה , שבע שכבשו ושבע שחלקו; וזה רחוק שבימי יהושע היה זה הפסל , שהרי כתוב "ויעבדו את יי' כל ימי יהושע" (שו' ב , ז) , ועוד שאמר "אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (להלן , ו). ולא היה זה בימי יהושע , כי אפילו על המזבח שבנו בני גד ובני ראובן אמרו לעלות עליהם לצבא (יהו' כב , יב) , כל שכן על פסל מיכה. ומה שאמר גם כן כי דבר פילגש בגבעה היה בימים ההם , מפני שאמר "לא נסור אל עיר נכרי" (שו' יט , יב) , דומה שלא נכבשה ירושלם עדיין; ואני אומר , כי בימי יהושע נכבשה , שנאמר "ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל" (יהו' יב , ז) , ובכללם "מלך ירושלם אחד" (שם , י) , ואומר "ואת היבוסי יושב ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם" (שם טו , סג); הנה כי לקחו בני יהודה ירושלם בימי יהושע , לבד ממצודת ציון שלא נכבשה עד דוד. ונראה כי לא נתישבה ירושלם מישראל כל כך אע"פ שנכבשה , לפי שהיה היבוסי עדיין שם; והלוי ונערו כשעברו נוכח יבוס היה ערב , ודומה כי מפאת היבוסי היה דרכם , לא מפאת ירושלם שהיו בה ישראל , ואם באו ללון שם , בעיר היבוסי היו פוגעים תחלה; ואמר לו נערו "נסורה אל עיר היבוסי הזאת ונלין בה" (שו' יט , יא) , ואמר לו אדוניו "לא נסור אל עיר נכרי" (שם , יב) - דומה שלא נכבשה. ואמרו בדרש (המקור אינו ברור , ואולי כוונתו לרש"י , להלן , ג) , כי נסמך זה העניין לעניין שמשון מפני שהיו אלף ומאה כסף בדבר שמשון לרעה , ואלף ומאה כסף שלאם מיכה גם כן לרעה. ונסמך אליו גם כן דבר פילגש בגבעה , כי בעון פסל מיכה נהרגו כמה אלפים מישראל במלחמת בנימן; ולולי זה לא היו מתים מישראל , כי בדין היו נלחמים עם בנימן לבער הרעה מישראל.

עוד ספר , שכבר היה איש מהר אפרים ושמו מיכה. והנה אחשב שכבר היה זה בימים הקדומים , שלא היה שם שופט , והיה זה בימי השעבוד; אם קודם עתניאל בן קנז , אם קודם אהוד , אם קודם אחד מהבאים אחריהם. והביאני לזה , שאי איפשר לומר שיהיה זה הענין בין שנות שמשון ובין שנות עלי , לפי מה שהתבאר מדברינו הקודמים. וכבר נבאר במה שאחר זה , שראוי שיהיה כל זה הסיפור במה שבין מיתת יהושע ובין עתניאל בן קנז. ואחשב שנסמך לזה הספור לשמשון , שהיה משבט דן , לספר מה שאירע על החטא לשבט דן , על דבר פסל מיכה , שהתמיד זמן ארוך מאד. וכבר אמרו קצת המפרשים (רש"י; רד"ק) , שהיה זה בשביל הסכמת מספר אלף ומאה כסף שבא בסיפור שמשון ודלילה (ראה שו' טז , ה) למספר אלף ומאה כסף שבא בסיפור מיכה. ונוכל לומר לפי זה המאמר עוד , שכבר היתה הסכמה אחרת בענין אלו הכספים , והוא: שמכל אחד מהם נמשך רע לדן; כי כסף דלילה היה סבה אל שנפל שמשון ביד פלשתים , ונקרו עיניו , ונמשך לו המות בסבתו; וכסף מיכה היה סבה שטעו בני דן בפסל ההוא זמן ארוך.

(שמונה עשרה תועלות לחלק חמישי: שו' יז , א - כא , כד) ואולם התועלות המגיעות מאלו הספורים הם אלו: התועלת הראשון הוא: להודיע מה שקרה מן הסכנה למיכה מפני נטותו מדרכי התורה , עד שכמעט סבב הפסל ההוא לאבד מיכה וביתו. התועלת השני הוא: להודיע שהוא ראוי לנלחמים שייראו מראשית הענין אם יתכן להם לנצח שכנגדם , ואם לא יתכן להם זה אין ראוי שיתחילו במלחמה. ולזה ספר כי בני דן שלחו חמשה מרגלים , והם ראו כי כבר תנוצח העיר ההיא בקלות , ולזה התעוררו לבא להלחם עליהם. התועלת השלישי הוא: להודיע שאין ראוי לאדם לריב עם שתקיף ממנו; כל שכן כשיהיה עם זה שכנגדו מר נפש , שלא יירא מאד מהמות. ולזה זכר כי כשראה מיכה שחזקים בני דן ממנו , עם מה שספרו לו שהם מרי נפש פנה ושב לביתו. התועלת הרביעי הוא: לפרסם מה שנשקעו בו בני דן מהחטא זה הזמן הארוך אשר ספר , וכאלו היה זה התנצלות מה לשמשון שהיה מהשבט ההוא , אם נשקע במדה המגונה ההיא , רוצה לומר: ללכת אחר עיניו. התועלת החמשי הוא: להודיע שאין ראוי לאדם לקחת פלגש להמשך לענין המשגל. הלא תראה מה שקרה מהרע מהפילגש הזאת שלקח האיש הלוי , שנכשלו בסבתה כמה רבבות מישראל. ולזאת הסבה גם כן זכר רוע תכונת בני בנימין אשר בגבעה בענין המשגל , ומה שקרה להם בעבור זה מההשחתה והכליון. התועלת הששי הוא: להודיע שאין ראוי לאדם להתנהג בקנטורין בתוך ביתו ולהטיל אימה יתירה שם. הלא תראה מה שנמשך מהרע מההקנטה שהקניט האיש הלוי פילגשו , עד שהיה זה סבה שברחה ממנו ושבה אל בית אביה; ואלו ישבה בבית לא אירע לה זה הרע , ולא לישראל בעבורה. התועלת השביעי הוא: להודיע גם כן שראוי לאשה שלא תטה מאישה ללכת מאתו , אבל ראוי לה לסבול דבריו ותוכחתו , ותטה אל כל אשר יחפץ. הלא תראה מה שנמשך מהרע לישראל מפני שלא סבלה הפילגש דברי הקנטורין ההם מבעלה , כי זה היה סבה אל שבתה אל בית אביה , ונמשך מזה מהרע מה שבא בזה הסיפור. התועלת השמיני הוא: להודיע שאין ראוי לאדם לעכב הליכת האורחים מביתו בעבור תשוקתו לכבדם , אבל ראוי כשיראה רצונם שיניחם להשלים רצונם. ולזה ספר מה שקרה מהרע בעבור מה שעכב אבי הנערה האיש הלוי , כי זה היה סבה אל שלנו בגבעה , וקרה מזה מהרע מה שבא בזה הסיפור. התועלת התשיעי הוא להודיע שאין ראוי להולכי דרכים ללכת בלילה , למה שקרה בזה מהסכנה. ולזה ספר שלא רצו ללכת אחר ערוב השמש; ולולי כי ירושלם היתה אז ליבוסי , היו לנים בירושלם , מצד כי היום רד מאד. התועלת העשירי הוא: להודיע כי כשיכריח הכרח להתבע לחטא המשגל האיש והאשה , מתירין האשה לזה קודם האיש , ואעפ"י שהיתה אשת איש. ולזה התיר זה האיש פילגשו להם קודם שיתיר עצמו להם. התועלת האחד עשר הוא: להודיע זנות בני בנימן ואכזריותם , שהם , עם שהתעללו בפילגש כל הלילה , לא השתדלו להאכילה ולהשקותה , אבל שלחוה בשחר באופן שמתה מהחולשה , עם זה שבאו עליה באכזריות , באופן שהזיקוה בתשמיש עד שנמשך לה המות מזה. ולזה גם כן ספר מאכזריותם שלא היה איש מהם מאסף האיש הלוי הביתה , עם שאין לו מחסור כל דבר , ולזה לא יצטרך שיהנוהו מאשר להם לפי מה שהגיד להם , ועם מה שאמר להם שהוא הולך לבית יי' , שזה היה ראוי שיביאם אל שיאספוהו הביתה לכבוד השם. התועלת השנים עשר הוא: להודיע שראוי לאדם כשהרעו לו , שלא ישמע קולו , כדי שלא יוסיף לעצמו רע על רע , עד היותו במקום יוכל לבטוח בו , ואז יוכל להשמיע קולו לבקשת הנקמה. ולזה ספר ששתק האיש הלוי עד שבא אל ביתו , ואז השתדל להנקם מבני הגבעה על הזמה שעשו. התועלת השלושה עשר הוא: להודיע שהוא ראוי למי שירצה להניע האנשים לעשות דבר מה , שיעשה זה בחכמה כדי שיגיע למבוקשו; ולזה ראוי שיראה להם בעיניהם הדבר אשר יניעם לזה כשהיה איפשר לו זה , ולא יספיק לו ספור הדברים ההם להם , כי יותר יאמינו האנשים במה שיראו ממה שיאמינו במה שיסופר להם ולא ראוהו בעיניהם. ולזה ספר ששלח האיש הלוי נתחי הפלגש לכל שבטי ישראל , ולא רצה לשלוח להם הספור לבד בכתב , עם שזה משך לבם מאד לקנא לזה , לרב הזרות אשר היה בזה הענין; ולזאת הסבה לא רצה לגלות להם מה זה ועל מה זה עד שהיו דבריו להם על זה פנים בפנים. התועלת הארבעה עשר הוא: להודיע שראוי לבער החטאים מן הארץ כדי שלא ילמדו הנשארים ממעשיהם; כל שכן כשחטאו בדבר יפותו בו האנשים בקלות , והוא ענין המשגל. ולזה ספר שכבר התפעלו בני ישראל זה ההתפעלות הנפלא , והתעוררו לבער החטאים בזה האופן שבא בזה הסיפור. התועלת החמשה עשר הוא: להודיע שראוי לאדם שלא יחזק יד אחר כשהיו חטאים , לשמרם משיגיע להם העונש הראוי להם , אבל ראוי לו שלא יכיר להם אחוה אחר סורם מדרכי התורה. הלא תראה מה שקרה לבני בנימן בעזרם לאחיהם החטאים , שנפל עוזר וכשל עזור ויחדו כלו (ראה יש' לא , ג). התועלת הששה עשר הוא: להודיע שראוי למי שישאל עצה על דבר מה שיבאר דבריו תכלית הביאור , עד שיתבאר לו בשלמות איך יתנהג בדבר ההוא ישאל עליו עצה , ומתי יהיה עת ראוי יצליח בו דרכו. ולזה ספר מה שקרה מהרע לישראל כששאלו באלהים איך יעשו המלחמה , מפני שלא חקרו בזה מחקר ראוי; כי היה להם לשאול אם ינצחום או ינוצחו , ואם הודיע להם שינוצחו היו נשמרים אז מהמלחמה. ולזאת הסבה היה ראוי שישאלו מתי ילחמו בבני בנימין ויתנם השם בידם; והם לא שאלו אלא מי יעלה בתחלה , ולא שאלו מתי יעלו עליהם למלחמה וינצחום. ובשאלה השנית היה גם כן זה החסרון. ואולם בשאלה השלישית הרגישו בזה , ולזה אמרו: "האוסיף לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל"? (כ , כח) ולזה היה הרצון בזה , שישאלו אם יחדלו מזה לגמרי , שכבר בא להם המענה מאת השם יתברך באותן שאלות הקודמות , מורה שרצונו יתברך שיעלו אליו , אך שאלו אם יחדלו עתה וימתינו עד עת אחר; ולזה באה להם התשובה בשלימות , והודיע להם כי מחר יתנם ליד ישראל. ואולם התועלות שהגיעו מענין האורב בדבר המלחמה , כבר זכרנום בענין מלחמת עי , ומשם ילקחו (ראה יהו' ח , כט - התועלת השנים עשר). התועלת השבעה עשר הוא: להודיע טוב נפש ישראל; כי עם מה שהשחיתו בנימן בהם , השיגה אותם החרטה הנפלאה על כל הרע שהרעו לבנימין , והתחכמו להעמיד השבט על ענינו , כשמצאו דרך לתת להם נשים מישראל מזולת שיעברו על השבועה שנשבעו במצפה; ולזה נתנו להם עצה שיגזלו איש אשתו מהמחוללות , כשלא הספיקו בנות יבש גלעד. והנה נהגו ביושבי יבש גלעד המנהג שצותה התורה במלחמת מדין (ראה במ' לא); וידמה שעל פי יי' עשו כל זה. ואולם בני בנימן , מפני שהיו כלם מורדים ביי' בחזקם ידי החטאים , רצה השם יתברך שישיגם זה העונש הנפלא באופן שיאבדו הם וטפם. התועלת השמונה עשר הוא: להודיע אופן השגחת השם יתברך באבות הקדושים. ולזה סבב שלא ימחה שבט מישראל , והשאיר מפני זה מהם שש מאות איש; וסבב שישתדלו ישראל בכל עוז שיתקיים זה השבט בדרך שלא ימחה שמו מישראל.
ריכוז קישורים