תנ"ך - ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את־פני ה' ס ויאמר ה' אל־שאול ואל־בית הדמים על אשר־המית את־הגבענים:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיְהִ֣י רָעָב֩ בִּימֵ֨י דָוִ֜ד שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים שָׁנָה֙ אַחֲרֵ֣י שָׁנָ֔ה וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה ס וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶל־שָׁאוּל֙ וְאֶל־בֵּ֣ית הַדָּמִ֔ים עַ֥ל אֲשֶׁר־הֵמִ֖ית אֶת־הַגִּבְעֹנִֽים: (שמואל ב פרק כא פסוק א)

טקסט וניקוד:

וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת־פְּנֵי יְהוָה ס וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־שָׁאוּל וְאֶל־בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר־הֵמִית אֶת־הַגִּבְעֹנִים: (שמואל ב פרק כא פסוק א)

טקסט בלבד:

ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את־פני ה' ס ויאמר ה' אל־שאול ואל־בית הדמים על אשר־המית את־הגבענים: (שמואל ב פרק כא פסוק א)

תיקון קוראים:

ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את־פני יהוה ס ויאמר יהוה אל־שאול ואל־בית הדמים על אשר־המית את־הגבענים: (שמואל ב פרק כא פסוק א)
וַהֲוָה כַפנָא בְּיוֹמֵי דָוִיד תְּלָת שְׁנִין שַׁתָּא בְּתַר שַׁתָּא וּבעָא דָוִיד רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ וַאֲמַר יְיָ עַל שָׁאוּל וְעַל בֵּית חַיָיבֵי קְטוֹל עַל דִּקטַל יָת גִּבעוֹנָאֵי :

אל שאול - על עון שאול , שנקבר פתאום ובהחבא , שגנבוהו אנשי יבש וקברוהו , ולא נספד לפי כבודו. ואל בית הדמים - שהרג נוב עיר הכהנים. על אשר המית את הגבעונים - כשהרג נוב עיר הכהנים , המית מהם שבעה: שני חוטבי עצים , ושני שואבי מים , ושמש וחזן וסופר; כך מפורש בתלמוד ירושלמי בסנהדרין (ו , ז [כג , ד]). ורבותינו אמרו (ראה יבמות עח , ב): מתוך שהרג את הכהנים , שהיו מספיקין להם מים ומזון , העלה עליו כאילו המיתם. ואל תתמה , שהיה הקב"ה תובע כבודו ותובע סורחנו , שכן כתוב "אשר משפטו פעלו" (צפ' ב , ג) - באשר משפטו שם פעלו; כך שנינו ביבמות (עח , ב).

ויהי רעב בימי דוד ויבקש דוד את פני יי' - בעון מה הדבר תלוי. אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים - וזהו בית הדמים; והולך ומפרש לך בסמוך , היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים.

ויבקש דוד את פני יי' - יש לשאול: מפני מה לא בקש עד השנה השלישית? פירש רבינו סעדיה גאון ז"ל: שנה ראשונה - חשב: מקרה הוא כדרך העולם; שנייה - חשב כי בעון פסל מיכה היה , ובער מה שמצא; כשהיה רעב בשנה השלישית , ידע כי עון אחר היה , ובקש את פני יי' , לדעת מה זה. ויש לשאול: אנה הרג שאול את הגבעונים? והשיב כי בהכות נוב עיר הכהנים , היו שם הגבעונים עמהם חטבי עצים ושואבי מים , והרגום עם הכהנים. ומה שאמר "והגבעונים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמרי" (להלן , ב) , לפי שהכהנים מחלו על דם אחיהם , והם לא רצו למחול. ומה שאמרו "יותן לנו שבעה מבניו" (להלן , ו) , לפי שלא נשארו מן ההורגים אלא אלה השבעה , ועליהם אמר: ואל בית הדמים. ואמרו "אין לנו כסף וזהב עם שאול" (להלן , ד) , אין אנו רוצים לקחת ממון , אלא נפשות בעבור הנפשות שהרגו; ונשיאי העדה "נשבעו להם" (להלן , ב). ומה שאמר "ויחמל המלך על מפיבשת" (להלן , ז) , פירושו: וישמח , כי מפיבושת לא היה מן ההורגים , כי קטן היה , כמו שאמר הכתוב כי "בן חמש שנים היה בבא שמועת שאול ויהונתן" (ש"ב ד , ד); לפיכך פירש , "ויחמל": וישמח , כמו "וחמלתי עליכם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו" (מל' ג , יז); כי הבן העובד אין צריך חמלה , אלא אדם שמח בבנו העובד אותו. וכן פירוש "ויחמל": וישמח; ושמח עליו שלא נכשל דוד בדבר , על הברית והשבועה שהיה בינו ובין יהונתן , וכי היה אוהבו מאד , לפיכך שמח על בנו שלא נכשל בזה הדבר , וניצל ממיתה זו. ומה שלא אמר: הורידו אותם מן העצים - כמצות התורה "לא תלין" (דב' כא , כג) - פירש , כי המלך צוה לתלותם , וחשב המלך כי הורידום בערב מהעצים; ולא עשו כן , כי אמרו: המלך צוה לתלותם ולא צוה להורידם; אך כאשר עברו ימי הקציר ובאו ימי הגשמים , בקשו מהמלך שיצוה להורידם , בעבור רצפה שהיתה שומרת עליהם , "ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם" (להלן , י). ומה שאמר "חמשת בני מיכל" (להלן , ח) , בני מרב היו , אלא שגדלה אותם מיכל ונקראו על שמה (ראה תוס' סוטה יא , ט); ומוכיח זה "אשר ילדה לעדריאל" (להלן , ח) , ומיכל לא היתה אשת עדריאל , אלא מרב היתה אשתו , כמו שנאמר "והיא נתנה לעדריאל המחולתי" (ש"א יח , יט). אלה השאלות והתשובות , כן סדרם רבינו סעדיה גאון ז"ל. ומה שפרשו רבותינו ז"ל בעניין זה (יבמות עח , ב - עט , א) זהו: שנה אמר להם דוד לישראל: שמא עובדי עבודה זרה יש בכם? דכתיב "ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. וחרה אף יי' בכם ועצר את השמים" (דב' יא , טז - יז); בדקו ולא מצאו. שנייה - אמר להם: שמא עוברי עבירה יש בכם , דכתיב "וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך" (יר' ג , ג)? בדקו ולא מצאו. שלישית היה רעב , אמר: אין הדבר תלוי אלא בי; מיד ויבקש דוד את פני יי'. מאי היא? ששאל באורים ותומים. ויאמר יי' אל שאול ואל בית הדמים - אל שאול - שלא נספד כהלכה; ואל בית הדמים - שהמית את הגבעונים; והיכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים , שהיו מספקים להם מים ומזון , מעלה עליו הכתוב כאלו הרגם. אמר דוד: שאול - נפקו ליה תריסר ירחי שתא , ולאו אורח ארעא למיספדיה; גבעונים - נקרינהו ונפייסינהו; מיד "ויקרא המלך לגבעונים" (להלן , ב). "יותן לנו שבעה אנשים מבניו" (להלן , ו) - אמר דוד: שלשה סימנין יש באומה זו: ישראל רחמנים וביישנים וגומלי חסדים; רחמנים , דכתיב "ונתן לך רחמים" (דב' יג , יח); ביישנים , דכתיב "למען תהיה יראתו על פניכם" (שמ' כ , יז); גומלי חסדים , דכתיב "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" וגו' (בר' יח , יט); כל שיש בו שלשה סימנין הללו , ראוי לקרבו; מיד גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל , שנאמר "ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה" (להלן , ב). ואע"פ שיהושע גזר עליהם מלבוא בקהל , יהושע לא גזר עליהם אלא כל זמן שבית המקדש קיים , כמו שאמר "לבית אלהי" (יהו' ט , כג); בא דוד וגזר עליהם לעולם , כמו שכתוב בספר עזרא (ראה נח' יא , כא) כי הנתינים היו מתאחדים; וקראם 'נתינים' לפי שנתנו לעבודה , ולא לבוא בקהל , וכן כתוב "ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים" (עז' ח , כ). "ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה" (להלן , ח) - מאי שינא הני? אמר רב הונא: שהעבירום לפני הארון; כל שהארון קולטו , למיתה. והכתיב "ויחמל המלך על מפיבשת" (להלן , ז)? שלא העבירו לפני הארון. וכי משוא פנים יש בדבר? אלא שביקש רחמים שלא יקלטנו הארון. והכתיב "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דב' כד , טז) , ולמה המיתו הבנים בעון שאול? אמר רבי יוחנן: מוטב תעקר פרשה אחת מן התורה , ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא; כלומר: שנשבעו להם נשיאי העדה בימי יהושע (יהו' ט , יח). "עד נתך מים עליהם" (להלן , י) - והכתיב "לא תלין נבלתו על העץ" (דב' כא , כג)? אמר רבי יוחנן: מוטב תעקר אות אחת מן התורה , ויתקדש שם שמים בפרהסיא; שהיו עוברים ושבים אומרין: מה טיבן שלאילו? הללו בני מלכים; מה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים! מה היו אומרים? אין לך אומה ראויה להדבק בה , אלא זו; מיד ניתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף , דכתיב "ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר" (מ"א ה , כט); וכתיב "וימצאם (לפנינו: וימצאו) מאה וחמשים אלף גרים" (דה"ב ב , טז). ואמרו (ירוש' קידושין ד , א): גדול קידוש השם מחילול השם; בחילול השם כתוב "לא תלין נבלתו" , ובקידוש השם כתוב "ויהיו תלויים מתחילת קציר עד נתך מים עליהם" (להלן , י) , מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון. ועוד אמרו (שם): למה בקשו ממנו שבעה אנשים? כי שבעה אנשים הרגו מהגבעונים עם הכהנים: שני חוטבי עצים , ושני שואבי מים , ושמש , וחזן , וסופר. ולפי פשט הפסוקים נראה שלא נאמר דבר הגבעונים על נוב עיר הכהנים - שהרגם שאול בכלל הכהנים - שהרי אמרו "האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו" (להלן , ה) , נראה כי להם לבדם כלה ודמה. ועוד שאמר "בקנאתו לבני ישראל ויהודה" (להלן , ב) , שגזר שלא יהיו הגבעונים חוטבי עצים ושואבי מים לבית יי' , כי אמר: מוטב שיהיו לבית יי' שמשים מישראל. ועוד מפני שרימו את ישראל וגנבו דעתם , ובטעות נשבעו להם נשיאי העדה; וקינא שאול בדבר זה והרג מהם , וגרש הנשארים שלא ישבו בארץ ישראל; וזהו שאמרו "נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל" (להלן , ה). ואע"פ שנראה כי לכוונה טובה עשה זה שאול , נענש על המעשה הזה , כי יהושע נביא ליי' היה , ונתנם להיות "חוטבי עצים ושואבי מים לבית יי'" (יהו' ט , כג); וכדי לקיים השבועה שנשבעו להם לא רצה להרגם , ואע"פ שבטעות נשבעו להם , כדי שלא יהיה בדבר חלול השם; כי יאמרו השומעים: הנה נשבעו להחיותם , ואחר כן הרגום , אין שבועת יי' חשובה בעיניהם; ויהיה בדבר חילול השם. וכל שכן בימי שאול , שהרי כמה דורות היה להם שנשתקעו בישראל , שהיה בהריגתם חלול השם גדול; ושאול לא חשש לחלול השם על השבועה , לפיכך נענש זרעו בדבר זה. ואם תאמר: מפני מה נענש זרעו במה שחטא הוא? יתכן כי אלו היו בנים מההורגים הגבעונים. גם יתכן כי לא היו אלה השבעה מההורגים , שהרי קטנים היו אז , כי שאול לא מלך אלא שתי שנים , ומרב נתנה לעדריאל לאשה בעת שחשב שאול לתתה לדוד; ואם נאמר כי קודם מלכות שאול נתנה לעדריאל , וחשב שאול להכריחו לגרשה ולתתה לדוד , זה רחוק. אבל זה העונש לא היה מידי אדם; כי כשאמר הכתוב "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דב' כד , טז) , לא אמר אלא על מיתה בידי אדם , שאין לבית דין לענוש האב על הבן ולא הבן על האב; אבל בידי שמים כתוב "פוקד עון אבות על בנים" (שמ' כ , ה) - והוא כשהבנים אינם צדיקים , כמו שאמרו (סנה' כז , ב): כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם - וזו המיתה אע"פ שהיתה בידי אדם , במצות האל היתה , והרי היא כמיתה בידי שמים. ומה שאמר "ויחמל המלך על מפיבשת" (להלן , ז) , כיון שלא בקשו הגבעונים אלא שבעה מבני שאול , והיו בהם שבעה זולתי מפיבשת , חמל עליו , על השבועה אשר היתה בינו ובין יהונתן , ולא נתנו בידם; ועוד כי נראה לו שהיה טוב מהאחרים , ואין ראוי לנפול עליו עונש שאול. זהו הנראה בעיני בעניין זה.

על אשר המית את הגבעונים - ידמה שכבר המית מהם "בקנאתו לבני ישראל ויהודה" , כמו שזכר אחר זה (להלן , ב) , ובקש להכותם כלם , והשמידם "מהתיצב בכל גבול ישראל" (להלן , ה) , כי הוצרכו לברוח. ואחשב שעשה זה בעבור התחבולה אשר הביאו בה נשיאי ישראל להשבע להם , כמו שנזכר בספר יהושע (יהו' ט).

ויהי רעב בארץ וגו' - ויש עיון הספר בזה הספור , ואין כאן מקום באורו. על אשר המית את הגבעונים - אין ספק שזה היה אמת , אחר שהוא כתוב בכאן , ואין חובה שיזכור לפנים זה; ורבים כן בתורה ובנביאים.

אל שאול ואל בית הדמים - פירוש: על שאול ועל בית הדמים; שהמית הגבעונים , כדכתיב "ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב" (ש"א כב , יט) , והיו שם דרים הגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח; ואם הכהנים מצא להם תואנה שמרדו בו , הגבעונים מה חטאו לו? ועל זה קראו 'בית דמים'.
ריכוז קישורים